אבא אדמה
מה שאכתוב כאן איננו בגדר דעה רציונלית, שאפשר להתווכח איתה, אלא פשוט משהו שעובר עלי לאחרונה, בעקבות גיוס ילדי לצה"ל, באופן לגמרי אובייקטיבי. ככל שהלכו חיי והתבססו בנעימים, ככל שהיכרתי את העולם הגדול ואת מנעמיו, כך גם הלכו רגשותי והתרחקו להן מכל שראיתי בו ישראלי, שעיר, רועש וחצוף. בכל פעם שחזרתי מנסיעת עבודה או סתם טיול באחת ממדינות המערב, הייתי מנסה לנטרל את חושי, כדי שלא יטעמו מן המעבר החד לבלגאן ולקולניות הפרובינצייליים. לא יכולתי להסתכל על חיילים במדים כדי לא להפנים את העובדה שאנחנו המדינה האחרונה במצב מלחמה. שירה בציבור של שירים "אישראליאים" ו"רוסיאים" עשתה לי פריחה. לקומזיצים של יום העצמאות היו צריכים לגרור אותי. אינני מבין איך ובאיזה יום בדיוק זה קרה, אבל יום אחד, אולי יום אחד לפני ואולי יומים אחרי הגיוס של הדור השני, נשרה ממני הציניות הזו. פתאום מצאתי את עצמי מחובר לאדמה שעליה בני זוחל בגיבוש, מתפעם מן השמים שעליהם שומרת בתי. ורגע השיא, עם לב שמחסיר פעימה, במעמד שבו כמה מאות מטירוני חטיבת החי"ר של בני בטקס ההשבעה חותכים את האויר ב"אני נשבע". (לחיילים דתיים מותר לקרוא "אני מצהיר"; אבל הבן שלי, למרות שהוא דתי, אמר לי שהסכים בינו לבין עצמו שאין לו בעיה עם "אני נשבע"; ולבי מתרחב מן הבגרות וההתמודדות הערכית שלו). פתאום אני מתעניין בכל פרט, החל מצבעי הכומתה והסיכות, ועד לשמות החברים של בני לצוות ומהיכן הם בדיוק בארץ. הכל נראה לי כמו איזה רצף של זמן, מקום ואנשים שכולם מתחברים אלי בבת אחת. וזה ממש לא אני, פדנט אירופי קר שכמוני. מה עובר עלי? יש עוד מישהו שזה קורה לו? דוקטור, מה עושים!? איבדתי כמעט כל פיסת ציניות. תיכף אני מתחיל לרקוד "הורה עלי, עלי". שעוד מישהו יגיד לי שזה קורה לו.
מה שאכתוב כאן איננו בגדר דעה רציונלית, שאפשר להתווכח איתה, אלא פשוט משהו שעובר עלי לאחרונה, בעקבות גיוס ילדי לצה"ל, באופן לגמרי אובייקטיבי. ככל שהלכו חיי והתבססו בנעימים, ככל שהיכרתי את העולם הגדול ואת מנעמיו, כך גם הלכו רגשותי והתרחקו להן מכל שראיתי בו ישראלי, שעיר, רועש וחצוף. בכל פעם שחזרתי מנסיעת עבודה או סתם טיול באחת ממדינות המערב, הייתי מנסה לנטרל את חושי, כדי שלא יטעמו מן המעבר החד לבלגאן ולקולניות הפרובינצייליים. לא יכולתי להסתכל על חיילים במדים כדי לא להפנים את העובדה שאנחנו המדינה האחרונה במצב מלחמה. שירה בציבור של שירים "אישראליאים" ו"רוסיאים" עשתה לי פריחה. לקומזיצים של יום העצמאות היו צריכים לגרור אותי. אינני מבין איך ובאיזה יום בדיוק זה קרה, אבל יום אחד, אולי יום אחד לפני ואולי יומים אחרי הגיוס של הדור השני, נשרה ממני הציניות הזו. פתאום מצאתי את עצמי מחובר לאדמה שעליה בני זוחל בגיבוש, מתפעם מן השמים שעליהם שומרת בתי. ורגע השיא, עם לב שמחסיר פעימה, במעמד שבו כמה מאות מטירוני חטיבת החי"ר של בני בטקס ההשבעה חותכים את האויר ב"אני נשבע". (לחיילים דתיים מותר לקרוא "אני מצהיר"; אבל הבן שלי, למרות שהוא דתי, אמר לי שהסכים בינו לבין עצמו שאין לו בעיה עם "אני נשבע"; ולבי מתרחב מן הבגרות וההתמודדות הערכית שלו). פתאום אני מתעניין בכל פרט, החל מצבעי הכומתה והסיכות, ועד לשמות החברים של בני לצוות ומהיכן הם בדיוק בארץ. הכל נראה לי כמו איזה רצף של זמן, מקום ואנשים שכולם מתחברים אלי בבת אחת. וזה ממש לא אני, פדנט אירופי קר שכמוני. מה עובר עלי? יש עוד מישהו שזה קורה לו? דוקטור, מה עושים!? איבדתי כמעט כל פיסת ציניות. תיכף אני מתחיל לרקוד "הורה עלי, עלי". שעוד מישהו יגיד לי שזה קורה לו.