יש לי תחושה שזה יהיה דיון ארוך...
אני לא ממש יודע לענות לך על זה, אני חושב שאהבה היא לא דבר אבסולוטי, שכל אחד מפרש אותה בדרכו שלו. פעם באחת התוכניות של נשיונל גיאוגרפיק (אם אני זוכר נכון) דברו על זה שהרגשות(ובראשם אהבה כמובן בתור הרגש המכונן ביותר) יחד עם התא המשפחתי הן תוצר אבולוציוני של תלות: לאחר שהאדם התפתח, בין העמידה על 2 ובין זה שגדל לו הראש מאוד, הוא כבר לא יכל להיוולד בבשלות גופנית. במצב הזה נוצר קשר תלות מאוד גדול בין התינוק לאם(מצדיק במובן מסוים את התאוריה של פרויד שאמר שאהבה הראשונה היא האמא), שבתורו הוביל להתפתחות רגשות (אני לא זוכר את ההסבר המדויק שמראה למה זה הוביל להתפתחות רגשות, או את שם התוכנית כדי לצפות בה שוב... אם משהו יודע אשמח שיספר לי). אני מניח שאותו עניין של תלות בסופו של דבר הוא גם מכנה משותף בין אהבה רומנטית לאפלטונית, שהן, כמו שאני מפרש אותן, אותו הדבר בדיוק מלבד המשיכה הפיזית וההקשר המיני. אני חושב שבמידה מסוימת אפשר לראות את זה גם ההפך: שהרגש היחיד הוא אהבה ומתוכו יוצאים שאר הרגשות כמו כעס, אכזבה, אושר, עצב וכיו"ב. מזכיר לי במידה מסוימת שבזמן למודי הקולנוע שלי באחד מן הימים כשהתחבטתי בעניין סרט הגמר שלי המורה אמר לי שבקולנוע יש רק ז'אנר אחד - דרמה. ואת הז'אנר הזה אפשר לקחת לכל מני כיוונים: קלילים יותר(למשל קומדיה או רומנטי) ורציניים יותר (מלו דרמה, פעולה) אבל בלי שתהיה הדרמה, אין קשר עם הצופים, והסרט לא באמת יהיה. כך באותו אופן קשה לנו לבטא רגשות כלפי מישהו שאנחנו אדישים אליו, ואפשר לטעון שמעבר לאדישות כל דבר אחר שאנחנו מרגישים כלפי אדם הוא רמה מסוימת של אהבה (ומובן שמיד עולה לראש העניין של שנאה - ובכן אני לא חושב ששנאה היא ניגוד של אהבה, ואין לי כרגע את המילים לנסח את ההסבר שלי). ואם אין את האהבה הזו, אז אין סיבה לאכזבה, או לאושר, לקנאה או לערגה. זהו תיאור מאוד קיצוני, וגם אני לא ממש שלם עם התיאור הזה - אולי אם עוד כמה ימי מחשבה אתחרט על הניסוח, אבל הרעיון של הבאת נקודה למחשבה הוא העיקר פה, מה גם שביסודה זו נשמעת לי תיאוריה הגיונית... אם סתרתי את עצמי איפשהו - בכל זאת 3 בלילה עכשיו... בכל מקרה, מה גרם לחשוב על זה פתאום?