אחים למסך מחשב ולב פועם
זה היה תחילתו של החורף של שנה שעברה. אני לא זוכרת שום דבר מהרגעים של לפני היציאה שלי מהבית. אני אפילו לא זוכרת את הבגדים שלבשתי. גם לא את הכניסה לתחנת המשטרה שביישוב שלי. אני זוכרת את טיפות הגשם יורדות פתאום מהשמים. אני לא זוכרת אם הן ירדו רק כשיצאתי מהתחנה או שגם בהלוך. טיפות רכות, קרות, רטובות. וברגע אחד הכביש קיבל צבע שחור חד. אני לא זוכרת את הכניסה שלי לתחנת המשטרה. אני לא זוכרת את עצמי עולה את המדרגות שאני יודעת שצריך לעלות על מנת להיכנס לתחנה. אני גם לא זוכרת את עצמי יורדת אותם בצאתי מהתחנה. אני לא זוכרת את כל תחילת השיחה עם השוטרת. אני לא זוכרת את הרגע הראשון שפגשתי בה לראשונה בחיי. כל ההתחלה מחוקה לי לחלוטין משום מה. אני זוכרת את עצמי מדברת איתה עליך. מוסרת לה פרטים בודדים שיש לי. שום דבר יעיל במיוחד. אני זוכרת אותה לבושה במדים כחולים. שיער ארוך מאוד אסוף לקוקו שחור ונפוח. אני זוכרת שהיו לה זוג עיניים מאוד בולטות. שחורות גם הן. אני חושבת. אני זוכרת את כפות הידיים שלה. כפות ידיים מלאות בורידים, משדרות עבודה, אבל ציפוניים, כאילו לא קשורות למראה כף היד ה"גס". ציפורניים עדינות. אני לא זוכרת כמעט כלום ממה שאמרתי לה. גם לא ממה שהיא אמרה לי. אני זוכרת שברגע מסויים היא אמרה שנער בן 20, מכפר סבא, התאבד בלילה או באותו בוקר. אני זוכרת את עצמי חוזרת שוב ושוב בראש שזה לא יכול להיות אתה. אתה לא בן 20 ואתה כבר מזמן לא בכפר סבא. אני זוכרת את עצמי משננת את המשפט הזה שוב ושוב בראש. אני זוכרת את הנשימה שלקחתי פתאום. את הרעד. את הסנטר שפתאום לא הפסיק לרעוד ואת הדמעות שפתאום פרצו ממני. לא משנה כמה חזרתי על המשפט הזה בראש, הדמעות פתאום פרצו החוצה, כאילו התעלמו ממנו לחלוטין. חודשים שלמים של אבדון שלך התרכזו כולם באותו רגע בתחנת המשטרה. התרכזו כולן בדמעות שזלגו ממני ללא שליטה. היא התחילה להיות דיסקרטית. אני הרי לא משפחה שלך. לא בתעודות. לא חלק ממך. אז היא כאילו התאפסה פתאום. "סגרה את התיק" של לשתף אותי בידיעות שיש לה כשוטרת. פתאום זה הרגיש שהיא קצת מפנה אותי מהתחנה. אני לא אחותך ולא אמא שלך. אני אפילו לא קרובת משפחה. אני אדם פשוט שרק אוהב אותך ובא לדווח שיש חשש לחיים שלך. שנעלמת ואין איפה למצוא אותך. שאני מתה מפחד שאתה כבר לא כאן. היא ביקשה ממני תמונה שלך על מנת לפקסס למשטרת כפר סבא ולהכריז עליך כנעדר, למקרה והבחור שהתאבד הוא אכן לא אתה. הוא באמת לא היה אתה אבל את זה ידעתי רק יומיים אחרי. אני לא זוכרת אם הבאתי איתי מראש את הספר שקנית לי ליום ההולדת, בו צירפת לראשונה מזה 6 שנים של קשר את התמונה שלך או שחזרתי הביתה והבאתי אותו. אני רק זוכרת את הספר שם, בתחנה. אני זוכרת אותי מתייפחת בפניה שלא תיקח לי את התמונה שלך, שתסרוק אותה משהו אבל שלא תיקח לי אותך. בסוף היא סרקה אותך. היא פקססה מולי את התיק לתחנת כפר סבא ובזה זה נגמר. היא אמרה שהיא ממהרת לסגור ושאני צריכה ללכת ושאם היא תקבל ידיעה כלשהי היא תתקשר אלי מיד. אני לא זוכרת את עצמי יורדת את מדרגות התחנה אל העולם שבחוץ, זה שלא יודע על קיומך ועל החיים שאתה חי ועל הפחד שלי עליך. אני רק זוכרת את הגשם. את הגשם שוטף את הבחוץ וצובע אותו בצבעים עזים. מטשטש לי את הראיה. צובע את התמונה של בחוץ בקוים קוים שמאחוריהם מסתתר העולם כולו, העצים והשמיים והפרחים, המדרכות והשבילים תיבות הדואר האדומות והבתים. והוא שוטף אותי, ממש על הפנים. מוריד עוד ועוד טיפות על פני. מתמזג עם הדמעות שיוצאות מעיני. אמא כבר הייתה בבית, בתוך המיטה, כשחזרתי. אני זוכרת שביקשתי לשבת לידה. סיפרתי לה. פרצתי בבכי וסיפרתי לה. לראשונה בחיי היא הבינה כמה אתה חשוב לי. כמה אתה באמת אח עבורי. וכמה דם הוא לא זה שתמיד יצביע על אהבה. אפשר לאהוב ממש כמו שאוהבים אח מבשרך. חוסר אונים הציף כל חלקה בי. משהו בי ידע שאתה פגעת בעצמך. משהו בי ידע שאתה בסכנת חיים אמיתית. ולא הייתה לי שום דרך אמיתית למצוא אותך. אני לא זוכרת את הימים שאחרי. גם לא את מה שהיה אחרי השיחה עם אמא. אני זוכרת רק שיום או יומיים אחרי הדיווח למשטרה אתה התקשרת אלי הביתה. הלב שלי דפק. ידעתי שזה אתה עוד לפני שאמא ענתה. שתינו היינו במטבח. בדיוק מדברות עליך. ואמא מרימה את הטלפון ואני מיד אומרת לה שזה אתה. והיא שואלת מי מדבר ואתה לא עונה לה. והיא שואלת שוב ואתה לא עונה או שהיא לא שומעת ונראה לי שהיא נתקה. ונראה לי שאתה התקשרת שוב והיא הגישה לי את השפורפרת ואמרה "12ES, זה X" הלב שלי צנח. הלב שלי צנח. הרמתי את השפורפרת בידיים רועדות. בוכה. מתייפחת. משתדלת לשתוק כדי לשמוע אותך. בלב אני יודעת שעשית משהו. אתה לא רוצה שאדע אבל אני יודעת. אני מבקשת לדעת. אני מדברת וגם אתה. ואתה מספר לי. והלב. הלב. אי אפשר לתאר את הלב למשמע מילים כאלה. אי אפשר לתאר רגשות כאלה במילים. גם לא תחושות פיזיות. אנחנו מדברים עוד קצת. אתה משתנק. אתה פיזית לא בסדר. אני שומעת בנשימות שלך. באיטיות. בלחישה. במקצב המילים שלך. אנחנו מנתקים. בלי שתתן לי שום פרטים. אין לי מושג איפה אתה. אני לא יודעת כלום. הלב שלי עומד במקום. קפוא. עם ידיעות. בלי שום דרך להגיע אליך. להקל. לחבק. לראות. להיות. זה כאילו קושרים לך את שתי הידיים לאחור ואת שתי הרגליים גם. שמים מולך את האדם שאתה הכי אוהב. אומרים לך להרגיש, רק עם הלב. לא לפני שמכסים לך את העיניים. עוטפים אותך בהכל כדי שלא תהיה. חוסר אונים מוחלט. אין לך מה לעשות. משחקים לך בלב. משחקים לך במיינד. כל מה שנשאר זה לאבד אשתונות. זה כל מה שנשאר. הימים שאחרי עברו בעוד שיחה או שתיים. לא יותר. הכל בשליטתך. בזמן שהלב שלי רק מחכה לך. הייתה הקלה אמיתית כשידעתי שאתה בבית חולים. זה נשמע מפגר אבל ידעתי ששם אתה בטוח ומוגן. שם אי אפשר לעשות לך דבר שלא מרצונך. אתה רחוק מהעולם שהיית בו. מוגן. ישן במיטה אמיתית בלילה. מיטה חמה. ארוחה חמה. אמיתית. לילד שצריך אותה. מצד שני, במקביל לתחושת הרווחה, היה פחד איימים שיש סיכוי שאאבד אותך ולעולם לא אדע. אמשיך לחכות לטלפון ממך ואתה לעולם לא תשיב כי אולי לא תצא מזה. אח"כ שוב נעלמת לתקופה. רק אחרי כמה שבועות הרמת טלפון שוב. או שלחת מייל. אני כבר לא זוכרת. הרווחה דאגה לך למסגרת. הלב שלי חזר לנוח. והיום, היום אמנם אין לי סיבה לדאגה. למרות שאני לא יודעת איפה אתה. אז תסביר לי בבקשה, למה הלב שלי בחרדה? כבר כמה ימים שהלב שלי עסוק בך. בפחד עליך. ושוב אין שום דרך לאתר אותך. אתה לא בטלפונים ולא במיילים ועדיין לא התגייסת לצבא. אז למה אתה לא עונה? האם חזרת חזרה? האם אתה חי? האם אתה בסכנה? אם יש סיכוי שאתה קורא כאן, אם יש סיכוי שנתקלת ברשומה הזאת, בבקשה תשאיר סימן חיים. אני
זה היה תחילתו של החורף של שנה שעברה. אני לא זוכרת שום דבר מהרגעים של לפני היציאה שלי מהבית. אני אפילו לא זוכרת את הבגדים שלבשתי. גם לא את הכניסה לתחנת המשטרה שביישוב שלי. אני זוכרת את טיפות הגשם יורדות פתאום מהשמים. אני לא זוכרת אם הן ירדו רק כשיצאתי מהתחנה או שגם בהלוך. טיפות רכות, קרות, רטובות. וברגע אחד הכביש קיבל צבע שחור חד. אני לא זוכרת את הכניסה שלי לתחנת המשטרה. אני לא זוכרת את עצמי עולה את המדרגות שאני יודעת שצריך לעלות על מנת להיכנס לתחנה. אני גם לא זוכרת את עצמי יורדת אותם בצאתי מהתחנה. אני לא זוכרת את כל תחילת השיחה עם השוטרת. אני לא זוכרת את הרגע הראשון שפגשתי בה לראשונה בחיי. כל ההתחלה מחוקה לי לחלוטין משום מה. אני זוכרת את עצמי מדברת איתה עליך. מוסרת לה פרטים בודדים שיש לי. שום דבר יעיל במיוחד. אני זוכרת אותה לבושה במדים כחולים. שיער ארוך מאוד אסוף לקוקו שחור ונפוח. אני זוכרת שהיו לה זוג עיניים מאוד בולטות. שחורות גם הן. אני חושבת. אני זוכרת את כפות הידיים שלה. כפות ידיים מלאות בורידים, משדרות עבודה, אבל ציפוניים, כאילו לא קשורות למראה כף היד ה"גס". ציפורניים עדינות. אני לא זוכרת כמעט כלום ממה שאמרתי לה. גם לא ממה שהיא אמרה לי. אני זוכרת שברגע מסויים היא אמרה שנער בן 20, מכפר סבא, התאבד בלילה או באותו בוקר. אני זוכרת את עצמי חוזרת שוב ושוב בראש שזה לא יכול להיות אתה. אתה לא בן 20 ואתה כבר מזמן לא בכפר סבא. אני זוכרת את עצמי משננת את המשפט הזה שוב ושוב בראש. אני זוכרת את הנשימה שלקחתי פתאום. את הרעד. את הסנטר שפתאום לא הפסיק לרעוד ואת הדמעות שפתאום פרצו ממני. לא משנה כמה חזרתי על המשפט הזה בראש, הדמעות פתאום פרצו החוצה, כאילו התעלמו ממנו לחלוטין. חודשים שלמים של אבדון שלך התרכזו כולם באותו רגע בתחנת המשטרה. התרכזו כולן בדמעות שזלגו ממני ללא שליטה. היא התחילה להיות דיסקרטית. אני הרי לא משפחה שלך. לא בתעודות. לא חלק ממך. אז היא כאילו התאפסה פתאום. "סגרה את התיק" של לשתף אותי בידיעות שיש לה כשוטרת. פתאום זה הרגיש שהיא קצת מפנה אותי מהתחנה. אני לא אחותך ולא אמא שלך. אני אפילו לא קרובת משפחה. אני אדם פשוט שרק אוהב אותך ובא לדווח שיש חשש לחיים שלך. שנעלמת ואין איפה למצוא אותך. שאני מתה מפחד שאתה כבר לא כאן. היא ביקשה ממני תמונה שלך על מנת לפקסס למשטרת כפר סבא ולהכריז עליך כנעדר, למקרה והבחור שהתאבד הוא אכן לא אתה. הוא באמת לא היה אתה אבל את זה ידעתי רק יומיים אחרי. אני לא זוכרת אם הבאתי איתי מראש את הספר שקנית לי ליום ההולדת, בו צירפת לראשונה מזה 6 שנים של קשר את התמונה שלך או שחזרתי הביתה והבאתי אותו. אני רק זוכרת את הספר שם, בתחנה. אני זוכרת אותי מתייפחת בפניה שלא תיקח לי את התמונה שלך, שתסרוק אותה משהו אבל שלא תיקח לי אותך. בסוף היא סרקה אותך. היא פקססה מולי את התיק לתחנת כפר סבא ובזה זה נגמר. היא אמרה שהיא ממהרת לסגור ושאני צריכה ללכת ושאם היא תקבל ידיעה כלשהי היא תתקשר אלי מיד. אני לא זוכרת את עצמי יורדת את מדרגות התחנה אל העולם שבחוץ, זה שלא יודע על קיומך ועל החיים שאתה חי ועל הפחד שלי עליך. אני רק זוכרת את הגשם. את הגשם שוטף את הבחוץ וצובע אותו בצבעים עזים. מטשטש לי את הראיה. צובע את התמונה של בחוץ בקוים קוים שמאחוריהם מסתתר העולם כולו, העצים והשמיים והפרחים, המדרכות והשבילים תיבות הדואר האדומות והבתים. והוא שוטף אותי, ממש על הפנים. מוריד עוד ועוד טיפות על פני. מתמזג עם הדמעות שיוצאות מעיני. אמא כבר הייתה בבית, בתוך המיטה, כשחזרתי. אני זוכרת שביקשתי לשבת לידה. סיפרתי לה. פרצתי בבכי וסיפרתי לה. לראשונה בחיי היא הבינה כמה אתה חשוב לי. כמה אתה באמת אח עבורי. וכמה דם הוא לא זה שתמיד יצביע על אהבה. אפשר לאהוב ממש כמו שאוהבים אח מבשרך. חוסר אונים הציף כל חלקה בי. משהו בי ידע שאתה פגעת בעצמך. משהו בי ידע שאתה בסכנת חיים אמיתית. ולא הייתה לי שום דרך אמיתית למצוא אותך. אני לא זוכרת את הימים שאחרי. גם לא את מה שהיה אחרי השיחה עם אמא. אני זוכרת רק שיום או יומיים אחרי הדיווח למשטרה אתה התקשרת אלי הביתה. הלב שלי דפק. ידעתי שזה אתה עוד לפני שאמא ענתה. שתינו היינו במטבח. בדיוק מדברות עליך. ואמא מרימה את הטלפון ואני מיד אומרת לה שזה אתה. והיא שואלת מי מדבר ואתה לא עונה לה. והיא שואלת שוב ואתה לא עונה או שהיא לא שומעת ונראה לי שהיא נתקה. ונראה לי שאתה התקשרת שוב והיא הגישה לי את השפורפרת ואמרה "12ES, זה X" הלב שלי צנח. הלב שלי צנח. הרמתי את השפורפרת בידיים רועדות. בוכה. מתייפחת. משתדלת לשתוק כדי לשמוע אותך. בלב אני יודעת שעשית משהו. אתה לא רוצה שאדע אבל אני יודעת. אני מבקשת לדעת. אני מדברת וגם אתה. ואתה מספר לי. והלב. הלב. אי אפשר לתאר את הלב למשמע מילים כאלה. אי אפשר לתאר רגשות כאלה במילים. גם לא תחושות פיזיות. אנחנו מדברים עוד קצת. אתה משתנק. אתה פיזית לא בסדר. אני שומעת בנשימות שלך. באיטיות. בלחישה. במקצב המילים שלך. אנחנו מנתקים. בלי שתתן לי שום פרטים. אין לי מושג איפה אתה. אני לא יודעת כלום. הלב שלי עומד במקום. קפוא. עם ידיעות. בלי שום דרך להגיע אליך. להקל. לחבק. לראות. להיות. זה כאילו קושרים לך את שתי הידיים לאחור ואת שתי הרגליים גם. שמים מולך את האדם שאתה הכי אוהב. אומרים לך להרגיש, רק עם הלב. לא לפני שמכסים לך את העיניים. עוטפים אותך בהכל כדי שלא תהיה. חוסר אונים מוחלט. אין לך מה לעשות. משחקים לך בלב. משחקים לך במיינד. כל מה שנשאר זה לאבד אשתונות. זה כל מה שנשאר. הימים שאחרי עברו בעוד שיחה או שתיים. לא יותר. הכל בשליטתך. בזמן שהלב שלי רק מחכה לך. הייתה הקלה אמיתית כשידעתי שאתה בבית חולים. זה נשמע מפגר אבל ידעתי ששם אתה בטוח ומוגן. שם אי אפשר לעשות לך דבר שלא מרצונך. אתה רחוק מהעולם שהיית בו. מוגן. ישן במיטה אמיתית בלילה. מיטה חמה. ארוחה חמה. אמיתית. לילד שצריך אותה. מצד שני, במקביל לתחושת הרווחה, היה פחד איימים שיש סיכוי שאאבד אותך ולעולם לא אדע. אמשיך לחכות לטלפון ממך ואתה לעולם לא תשיב כי אולי לא תצא מזה. אח"כ שוב נעלמת לתקופה. רק אחרי כמה שבועות הרמת טלפון שוב. או שלחת מייל. אני כבר לא זוכרת. הרווחה דאגה לך למסגרת. הלב שלי חזר לנוח. והיום, היום אמנם אין לי סיבה לדאגה. למרות שאני לא יודעת איפה אתה. אז תסביר לי בבקשה, למה הלב שלי בחרדה? כבר כמה ימים שהלב שלי עסוק בך. בפחד עליך. ושוב אין שום דרך לאתר אותך. אתה לא בטלפונים ולא במיילים ועדיין לא התגייסת לצבא. אז למה אתה לא עונה? האם חזרת חזרה? האם אתה חי? האם אתה בסכנה? אם יש סיכוי שאתה קורא כאן, אם יש סיכוי שנתקלת ברשומה הזאת, בבקשה תשאיר סימן חיים. אני