אחרי כמה ימים שלא הייתי כאן
ניכנסתי ודיפדפתי אחורה וראיתי בין כל הקישקושים והצחוקים של כולם את ההודעות של שבור ושל גוגי ושל יערית ושל כל השאר, אתם יודעים ההודעות האלה שעושות לנו לשבת מול המסך ולתהות איך אנחנו מגיבים לעזאזל, מה נכון להגיד? ואני חייבת להגיד שהאמת האמיתית היא שאנחנו כולנו ביחד יכולים לשבת פה כל היום ולהתחבק חיבוקים וירטואליים ולשפוך דמעות כמים ולהיות הכי כאן בשביל כולם אבל בסוף בסוף בלילה כל אחד הולך לישון לבד עם החור הזה בבטן ועם הגוש בגרון ואפילו אלה מאיתנו שהתברכו ושיש להם אהבה ושיש להם עם מי לדבר נושאים את הכאב שלהם בעצמם, הכאב ששום שימחה חדשה לא תימחה לעולם. הרבה פעמים עמדתי מול אלוהים ורציתי שהעולם יעצר ששום דבר לא יקרה שהכל יעלם שנהיה רק אני והוא ואני אוכל להגיד לו תגיד אתה דפוק??? אין לך מה לעשות? בוא נראה אותך אתה ואני, כוחות לא? תראה איך בונים חומה, איך עושים עולם, בטח לא איך שהעולם הדפוק הזה שלך נראה. אבל בעצם כל הכעס הזה וכל הכח הזה הביא אותי למסקנה אחת פשוטה שמה שיש לנו זה רק את עצמנו והעצמנו הזה בנוי מכל הרגעים הקטנים האלה שאנחנו זוכרים מההורים שלנו ומהחברים ומהאהובים שהיו איתנו פעם, שהיו משהו בשבילנו ולפעמים הם כבר לא פה ולפעמים הם פה אבל הם כבר לא מה שהיו פעם ולפעמים הם פה אבל לא בשבילנו ולנו נשאר להיבנות מהכלים הקטנים שנתנו לנו בדרך כל אלה שפגשנו בהם, כל אלה שאהבו אותנו. כי בדרך כלל אין לנו בעצם שליטה על השינויים בחיינו ומה שאנחנו צריכים זה להצטייד במה שניתן לנו ולהמשיך הלאה, נושאים את הכאבים והשמחות הלקחים והאכזבות. ולדעת שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם.ולדעת שיש עוד מקום שבו עוד מאיר אור יום. יעריתי, גוגי, שבור וכל הנשמות הטובות שכאן... תחזיקו מעמד כי אף אחד אבל אף אחד לא יעשה את זה במקומכם ואם אפשר גם חיוך... אז בכלל הכל כדאי!
ניכנסתי ודיפדפתי אחורה וראיתי בין כל הקישקושים והצחוקים של כולם את ההודעות של שבור ושל גוגי ושל יערית ושל כל השאר, אתם יודעים ההודעות האלה שעושות לנו לשבת מול המסך ולתהות איך אנחנו מגיבים לעזאזל, מה נכון להגיד? ואני חייבת להגיד שהאמת האמיתית היא שאנחנו כולנו ביחד יכולים לשבת פה כל היום ולהתחבק חיבוקים וירטואליים ולשפוך דמעות כמים ולהיות הכי כאן בשביל כולם אבל בסוף בסוף בלילה כל אחד הולך לישון לבד עם החור הזה בבטן ועם הגוש בגרון ואפילו אלה מאיתנו שהתברכו ושיש להם אהבה ושיש להם עם מי לדבר נושאים את הכאב שלהם בעצמם, הכאב ששום שימחה חדשה לא תימחה לעולם. הרבה פעמים עמדתי מול אלוהים ורציתי שהעולם יעצר ששום דבר לא יקרה שהכל יעלם שנהיה רק אני והוא ואני אוכל להגיד לו תגיד אתה דפוק??? אין לך מה לעשות? בוא נראה אותך אתה ואני, כוחות לא? תראה איך בונים חומה, איך עושים עולם, בטח לא איך שהעולם הדפוק הזה שלך נראה. אבל בעצם כל הכעס הזה וכל הכח הזה הביא אותי למסקנה אחת פשוטה שמה שיש לנו זה רק את עצמנו והעצמנו הזה בנוי מכל הרגעים הקטנים האלה שאנחנו זוכרים מההורים שלנו ומהחברים ומהאהובים שהיו איתנו פעם, שהיו משהו בשבילנו ולפעמים הם כבר לא פה ולפעמים הם פה אבל הם כבר לא מה שהיו פעם ולפעמים הם פה אבל לא בשבילנו ולנו נשאר להיבנות מהכלים הקטנים שנתנו לנו בדרך כל אלה שפגשנו בהם, כל אלה שאהבו אותנו. כי בדרך כלל אין לנו בעצם שליטה על השינויים בחיינו ומה שאנחנו צריכים זה להצטייד במה שניתן לנו ולהמשיך הלאה, נושאים את הכאבים והשמחות הלקחים והאכזבות. ולדעת שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם.ולדעת שיש עוד מקום שבו עוד מאיר אור יום. יעריתי, גוגי, שבור וכל הנשמות הטובות שכאן... תחזיקו מעמד כי אף אחד אבל אף אחד לא יעשה את זה במקומכם ואם אפשר גם חיוך... אז בכלל הכל כדאי!
אל תאמרי לו שהוא גיבור גדול ,אל תאמרי לו מה החיים האלו שבראת? תאמרי לו תודה על הרע והטוב בחייך, פתאום תרגישי תחושה שכזו בגוף....מה אומר לך לא ייאמן. יש אנשים לא מאמינים,אך אני יש לי את האמונה הפרטית שלי, אבל אל תשכחי שאנחנו פה בשביל השיח,הדיונים,הצחוקים,הבכיות, המריבות,הפוסטמות,הכל הכל יחד! לטוב ולרע(עם כבוד הדדי). תמיד לרשותך... יערית(שנמצאת במצב פיליפינית היום