אחרי שישנתי...
זו היתה נחיתה כל כך נעימה לתוך החיים אחרי סיני... אמש בדרך, עוד היו לי פרפרים בבטן. הילדים נרדמו בנתניה, וזה היה תירוץ מעולה, (עבורי) פשוט לא להגיע. לחסוך את המבוכה של המפגש הראשון, את תחושת הזרות. ובמקביל לזה הרגשתי כמה כוח יש בילדים שלי. וגם כמה הם סומכים עליי. הגדול שאל בבוקר איך אנחנו יכולים לבוא למקום שאנחנו לא מכירים בו איש. אפילו לא את הילדים. ידעתי שכשאני באה איתם, אני לא מגיעה לבד. הם באים איתי. וזה היה כל כך נכון. הם (כמובן) הרגישו בנוח הרבה לפניי. עוד לפני שהספקנו לצאת מהאוטו ענתי כבר היתה לידנו (תודה), ואת הבירה הראשונה (אחרי 5 דקות... ממבוכה, רק ממבוכה...
) כבר שתיתי עם מיקי. אני קצת תקועה עכשיו עם השמות, כי אני יודעת רק שמות פרטיים ולא ניקים, אבל יש ילד אחד (ללא ניק) אֶריק – שעזר לנו להקים את האוהל, וגייס את יאיר, כשזה נהיה מורכב. הלילה הזה היה סוג של אפשרות בשבילי, גם לראות איך אני מרגישה קצת מחוץ לבועה של האנשים שעוטפים אותי ביומיום, ובעיקר, האפשרות להכיר אתכם (חלק יותר וחלק פחות). והבוקר היה משהו אחר לגמרי. השקט הזה שכל אחד התעורר לתוכו, ההצטרפות לארוחת הבוקר (רוני, אנחנו עוד צריכות לקזז חיבוקים), וההבנה, כמה יופי אורגן כל הדבר הזה (דנדי תודה). זהו, תיזהרו לא לדרוך יחפים על בטון קר בבוקר (כך הוזהרתי ואני מעבירה את זה הלאה). ואם יותר לי קיטור קטן: התעוררתי עכשיו, ואין לי חלב לקפה!!!!! (אחרי שישה ימים שלא הייתי בבית).
זו היתה נחיתה כל כך נעימה לתוך החיים אחרי סיני... אמש בדרך, עוד היו לי פרפרים בבטן. הילדים נרדמו בנתניה, וזה היה תירוץ מעולה, (עבורי) פשוט לא להגיע. לחסוך את המבוכה של המפגש הראשון, את תחושת הזרות. ובמקביל לזה הרגשתי כמה כוח יש בילדים שלי. וגם כמה הם סומכים עליי. הגדול שאל בבוקר איך אנחנו יכולים לבוא למקום שאנחנו לא מכירים בו איש. אפילו לא את הילדים. ידעתי שכשאני באה איתם, אני לא מגיעה לבד. הם באים איתי. וזה היה כל כך נכון. הם (כמובן) הרגישו בנוח הרבה לפניי. עוד לפני שהספקנו לצאת מהאוטו ענתי כבר היתה לידנו (תודה), ואת הבירה הראשונה (אחרי 5 דקות... ממבוכה, רק ממבוכה...
