אילן רמון - הדמעות
אני זוכר את יום ההמראה , יום של שמחה אומנם רק חזרתי מאזכרה של סבי ז"ל אבל שמחתי והתמלאתי גאווה , ישראלי משלנו שמייצג את כל עם ישראל ואת העם היהודי ממריא לחלל , ממריא אל הלא נודע , אל ה"אראלים". אהבתי לראות את החיוך שלו , החיוך המבוייש של אדם שהתגלה כדגול אבל כביישן , אדם שלא התבייש ביהדותו ובישראליות שלו, היה גאה בכך, אדם שחבריו למשימה העריכו ודיברו בשבחיו ללא הרף . ואז הגיע האסון הנורא, הייתי בנסיעה ורציתי לשמוע בחדשות את הנחיתה, את מחיאות הכפיים ואת דבריו של השדרן כי הוא כרגע רואה את אילן רמון האסטרונאוט הישראלי הראשון יורד במדרגות המעבורת , מנפנף לשלום עם חיוך מבויש בזוית שפתיו, אבל במקום זה היו חדשות רעות "אין קשר עם קולומביה" , הבנתי כבר שקרה אסון נורא , הבנתי שאילן כבר לא יחזור ולא נזכה לשמוע את חוויותיו, דמעה קטנה כבר מילאה את עיני השמאלית מבלי שאישתי שישבה לידי תרגיש בכך , חשבתי שאני עומד להתפרץ אבל הייתי חייב להיאחז בתקווה , שמא הם הצליחו להיחלץ בשלום וימצאו אותם בלב ים בסירות החילוץ שלהם . ואז כל הערב צפיתי בחדשות ובכיתי בתוך ליבי , בכיתי גם בשביל משפחות האסטרונאוטים ובשביל רונה רמון וילדיו על האסון שפקד אותם באופן אישי, ועל האסון הלאומי של מדינת ישראל, מה רצינו בסך הכל? קצת נחת וגאווה ואת זה סיפק לנו אילן רמון אבל הסוף היה מר , מר מאוד אבל אילן רמון מת מאושר. והדמעות ממשיכות לזלוג, ממשיכות למלא את העיניים , כל כלי התקשורת מלאים בתמונותיו של אילן , מחייך, מבט ישיר ומנופף לשלום אז אך אפשר לשמור את הדמעות? איך אפשר לא לתת להם לפרוץ החוצה? אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר , הוא יודע למה...... "אראלי מעלה אומרים ה' אלוקנו....."
אני זוכר את יום ההמראה , יום של שמחה אומנם רק חזרתי מאזכרה של סבי ז"ל אבל שמחתי והתמלאתי גאווה , ישראלי משלנו שמייצג את כל עם ישראל ואת העם היהודי ממריא לחלל , ממריא אל הלא נודע , אל ה"אראלים". אהבתי לראות את החיוך שלו , החיוך המבוייש של אדם שהתגלה כדגול אבל כביישן , אדם שלא התבייש ביהדותו ובישראליות שלו, היה גאה בכך, אדם שחבריו למשימה העריכו ודיברו בשבחיו ללא הרף . ואז הגיע האסון הנורא, הייתי בנסיעה ורציתי לשמוע בחדשות את הנחיתה, את מחיאות הכפיים ואת דבריו של השדרן כי הוא כרגע רואה את אילן רמון האסטרונאוט הישראלי הראשון יורד במדרגות המעבורת , מנפנף לשלום עם חיוך מבויש בזוית שפתיו, אבל במקום זה היו חדשות רעות "אין קשר עם קולומביה" , הבנתי כבר שקרה אסון נורא , הבנתי שאילן כבר לא יחזור ולא נזכה לשמוע את חוויותיו, דמעה קטנה כבר מילאה את עיני השמאלית מבלי שאישתי שישבה לידי תרגיש בכך , חשבתי שאני עומד להתפרץ אבל הייתי חייב להיאחז בתקווה , שמא הם הצליחו להיחלץ בשלום וימצאו אותם בלב ים בסירות החילוץ שלהם . ואז כל הערב צפיתי בחדשות ובכיתי בתוך ליבי , בכיתי גם בשביל משפחות האסטרונאוטים ובשביל רונה רמון וילדיו על האסון שפקד אותם באופן אישי, ועל האסון הלאומי של מדינת ישראל, מה רצינו בסך הכל? קצת נחת וגאווה ואת זה סיפק לנו אילן רמון אבל הסוף היה מר , מר מאוד אבל אילן רמון מת מאושר. והדמעות ממשיכות לזלוג, ממשיכות למלא את העיניים , כל כלי התקשורת מלאים בתמונותיו של אילן , מחייך, מבט ישיר ומנופף לשלום אז אך אפשר לשמור את הדמעות? איך אפשר לא לתת להם לפרוץ החוצה? אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר , הוא יודע למה...... "אראלי מעלה אומרים ה' אלוקנו....."