אל מי לפנות בנוגע לנגישות למוגבלים?
כדי לקצר את התיאור, הנה לכם מכתב תלונה שהרגע שלחתי לבית חולים הדסה עין-כרם בירושלים בעקבות ביקורי שם היום. אני מתנצלת על ניסוח התוכן, פשוט נכתב מתוך תסכול זעם והשפלה שחוויתי היום.
אני מעוניינת לשלוח אותו לגורמים נוספים שיבדקו את הענין ויתאמצו בשביל אלה שעומדים על רגליהם בקושי.
אני מודה לכם מראש על עזרתכם
"למען גילוי נאות, הנני נכת פוליו 80% נכות ניידות לצמיתות.
היום בשעה 15.15 בערך, ביציאתי מבי"ח הדסה עין-כרם, עמדתי לצאת מהדלת הצרה שהיתה פתוחה זאת כדי לקצר את הדרך אך נתקלתי לדאבוני משומר שחסם אותי ואת בן-זוגי וסגר את הדלת ולא איפשר לי לצאת ממנה. כעסתי עליו שככה לא מתנהגים לאדם מוגבל כמוני, אך הוא חייך חיוך של מרוצה מעצמו.
ניגשנו לשער הראשי שממנו נכנסנו ועמדו שם שומרת ושומר ואלה ניסו להרגיע אותי בלעג ובחוסר נימוס. כעסתי עוד יותר והבנתי מהר מאד שאין לי עם מי לדבר.
מיותר לתאר לכם עגמת הנפש שעברתי בדקות הארוכות האלה כשהשומרים בשפתם הזרה גיחכו ואף ציחקקו.
אני שואלת אתכם, עם כל הכבוד שאתם ערים ודואגים שתהיה נגישות לנכים המרותקים על כיסא גלגלים - מה איתנו, המוגבלים שבקושי עומדים על רגלינו ובקושי שרירי הרגליים מתפקדים? מדוע, לנו - אין חנייה קרובה וצמודה לבית החולים? מדוע אנחנו צריכים לעבור מכשולים כדי להיכנס ולצאת מבית חולים?
הייתי צריכה להמתין בעמידה ארוכת זמן כ-20 דקות (מושב אחד בלבד נמצא שם אך השומר דאג להתיישב ולהסתכל עלי בעיניים מרושעות) עד שבעלי הגיע מהחנייה ולאסוף אותי מהמקום המנוכר והמשפיל.
בדעתי לפנות לגורמים נוספים שיבדקו את הענין לגופו ובעיקר, לשנות גישה למוגבלים שעומדים בקושי רב."
כדי לקצר את התיאור, הנה לכם מכתב תלונה שהרגע שלחתי לבית חולים הדסה עין-כרם בירושלים בעקבות ביקורי שם היום. אני מתנצלת על ניסוח התוכן, פשוט נכתב מתוך תסכול זעם והשפלה שחוויתי היום.
אני מעוניינת לשלוח אותו לגורמים נוספים שיבדקו את הענין ויתאמצו בשביל אלה שעומדים על רגליהם בקושי.
אני מודה לכם מראש על עזרתכם
"למען גילוי נאות, הנני נכת פוליו 80% נכות ניידות לצמיתות.
היום בשעה 15.15 בערך, ביציאתי מבי"ח הדסה עין-כרם, עמדתי לצאת מהדלת הצרה שהיתה פתוחה זאת כדי לקצר את הדרך אך נתקלתי לדאבוני משומר שחסם אותי ואת בן-זוגי וסגר את הדלת ולא איפשר לי לצאת ממנה. כעסתי עליו שככה לא מתנהגים לאדם מוגבל כמוני, אך הוא חייך חיוך של מרוצה מעצמו.
ניגשנו לשער הראשי שממנו נכנסנו ועמדו שם שומרת ושומר ואלה ניסו להרגיע אותי בלעג ובחוסר נימוס. כעסתי עוד יותר והבנתי מהר מאד שאין לי עם מי לדבר.
מיותר לתאר לכם עגמת הנפש שעברתי בדקות הארוכות האלה כשהשומרים בשפתם הזרה גיחכו ואף ציחקקו.
אני שואלת אתכם, עם כל הכבוד שאתם ערים ודואגים שתהיה נגישות לנכים המרותקים על כיסא גלגלים - מה איתנו, המוגבלים שבקושי עומדים על רגלינו ובקושי שרירי הרגליים מתפקדים? מדוע, לנו - אין חנייה קרובה וצמודה לבית החולים? מדוע אנחנו צריכים לעבור מכשולים כדי להיכנס ולצאת מבית חולים?
הייתי צריכה להמתין בעמידה ארוכת זמן כ-20 דקות (מושב אחד בלבד נמצא שם אך השומר דאג להתיישב ולהסתכל עלי בעיניים מרושעות) עד שבעלי הגיע מהחנייה ולאסוף אותי מהמקום המנוכר והמשפיל.
בדעתי לפנות לגורמים נוספים שיבדקו את הענין לגופו ובעיקר, לשנות גישה למוגבלים שעומדים בקושי רב."