"אמא, אין סיכוי שתהיי בהריון, נכון?"

[טאניוש]

"אמא, אין סיכוי שתהיי בהריון, נכון?"

המון זמן לא הייתי כאן. אני בספק שמישהי זוכרת אותי.
הילד שלי לא חווה את האובדן. הוא נולד שנה אחרי. והוא לא יודע כלום.
השבוע נפטרה אחותו התינוקת של חברו הטוב, ימים ספורים לאחר שנולדה. כן, מיד נזרקתי אחורה. לא מצליחה לישון. בוכה. לא יודעת מה להגיד להורים האבלים (איך, איך אני לא יודעת? אני אמורה לדעת, לא? הרי הייתי שם... ).
אבל אני שמה את זה בצד כרגע... השאלה היא - הבן שלי. הוא עצוב. הוא כועס. הוא כאוב. הוא מרחם נורא על החבר ולא יודע איך להתנהג כדי להקל ולעזור. הוא מבולבל. אמרתי שהתינוקת עכשיו מלאך והיא שומרת על האחים שלה מלמעלה - "אמא, היא רק תינוקת! היא לא יודעת ללכת או לדבר, אז איך היא תשמור?!?".
אני נשארת ללא מילים. לא יודעת מה להגיד, איך להסביר את הבלתי נתפס, להצדיק את חוסר הצדק המזעזע הזה, למצוא איזו נקודת אור באסון הזה. והוא ילד חכם ורגיש. ואולי הוא יודע ומבין יותר ממה שנדמה לי. הוא אמר - "אני יודע שלפעמים התינוקות נולדים לפני הזמן ולא שורדים". וגם - "אמא, האם קרה משהו מתישהו שאני לא יודע עליו? אם כן, אני רוצה לדעת". אמרתי שאחשוב על זה. שאם יש משהו כזה אספר לו. הייתי צריכה לספר כנראה, כי הוא הרי ממש שאל... אבל איך אפיל עליו את זה עכשיו...
וגם - המשפט שבכותרת. לא, אין סיכוי כל כך, עניתי בכנות. זה הרגיע אותו... לא אותי. הוא רק ילד. הוא צריך לדעת שהריון זה אושר, שאחריו נולדים תינוקות בריאים ומתוקים. הוא כולה בן 8...
אני צריכה עצה. איך מסבירים ומה עונים. מה מספרים ומה שומרים בבטן. מה מייעצים לו להגיד/לעשות או לא להגיד/לעשות בקשר לחבר (איך זה שצריך ללמד ילד קטן להגיד מילות תנחומים, איך...). כל דבר.
שונאת נובמבר. שונאת.

 

[kinsti]

הי יקרה

התהפכה לי הבטן כשקראתי את ההודעה שלך.
אני לא יודעת מה נכון להגיד ומתי, אבל נראה לי שאת אמא נהדרת ורגישה ויש לך ילד מקסים, חכם ורגיש מאוד.
אולי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע, לקבל קצת הכוונה, נראה לי שזה יחזק אותך ויעזור לך להתמודד עם השאלה הגדולה הזאת.
שולחת לך חיבוק גדול.

 

[מאמארוני]

טאניוש

חשבתי על ההודעה שלך יום שלם. לא כל כך יודעת איך ומה להסביר לו, כן יש לי תחושה ברורה לגבי משהו אחד - אל תספרי לו על האובדן. ילד בן שמונה עוד לא בשל לעבד את האינפורמציה הזאת, גם למבוגרים זה קשה כל כך. נכון, הוא מבקש לדעת, הוא שואל כאילו שכבר יודע, אך בעיניי זה נובע יותר מהרצון להזדהות עם החבר הזה, אפילו בתת מודע הוא עצמו רוצה לעבור חוויה קשה כדי להבין מה עובר על חברו טוב יותר. הוא לא באמת יודע, הוא כנראה ״מודד״ את חוויות החבר על עצמו. זה מה שעולה לי כשאני נזכרת בעצמי בגיל שמונה. כשהוא יגדל ויהיה ממש בוגר אני חושבת שיהיה חשוב לספר לו, גם אני אספר, אבל זה לא הזמן לפי דעתי.
ואיך ללמד את הילד להגיד מילות תנחומים... להסביר לו שישאל את החבר אם הוא רוצה לדבר על זה, ואז פשוט יקשיב. או אם הוא לא רוצה אז שלא יעלה על זה יותר. ושישתדל לא לדבר איתו על דברים שקשורים לאחים ותינוקות, אם זה לא משהו ממש חשוב ונחשב להסתיר. ואם הם יבכו, אז זה בסדר. זה נורא, לשבת ולנסח את זה ככה.

 

[meytall0]

בטח שזוכרת אותך!

ברוכה השבה.

(כשהגעתי לכאן היית אחת הגולשות הפעילות בפורום).
אז ככה, מצטערת מאוד לשמוע על התינוקת שנפטרה.

אני חושבת שענית לו ככל שיכולת. זה הגיל שהם מתחילים לשאול שאלות על המוות, ובטח אם יש טריגר- מקרה שכזה.
לגבייך, לדעתי את צריכה לנצל את ההזדמנות, ולספר לו על האובדן. במיוחד כיוון שהוא שאל והתעניין.
אמתי שלי בן 9 ובאובדן הראשון הוא היה בן שנתיים. קטן מכדי להבין. אבל בערל מגיל 5 סיפרתי לו על אחותו התינוקת שאיננה, וגם על האובדן השני- הפסקת הריון עקב מומים.
וא מאוד בוגר ומקסים, ומדי פעם הוא מדבר על ההריונות ההם, ושואל כל מיני שאות. וזה מרגש אותי שהוא זוכר וחושב על שתי אחיותיו שאינן.
אני לא מרגישה שזה מכביד עליו.
בכל מקרה מחבקת אותך, על הטלטלה שאת עוברת, שמחזירה לאחור..
אשמח שתעדכני מה עשית בסוף.
מיטל

 

[טאניוש]

לא סיפרתי

אולי הייתי צריכה לספר על המקום, כשהוא שאל. אבל לא היה לי אומץ. ועכשיו לא נראה לי מתאים ליזום שיחה כזו...
תודה

 

[תמי ס]

הי טאניוש

המון זמן לא ביקרתי כאן. ופתאום עכשיו קפצתי לבקר וראיתי את הודעתך.
רק לגבי שאלתך, אצלי יהלי יודעת שהיו הריונות לפניה שלא צלחו, אני לא זוכרת אפילו מתי סיפרתי לה לראשונה, אבל היא יודעת שעבורי היא סוג של נס.
היא גדלה עם הידיעה הזו באופן טבעי, היא יודעת שחיכיתי לה המון זמן, ומאד מאד רציתי אותה, והיא גדלה לתוך הידיעה שכשהיא נולדה אני חזרתי לחייך.
אני לא חושבת שזה מכביד עליה, נהפוך הוא.
היא לא תופסת את מידת האבל שהייתה אז, היא מבינה רק את השמחה הגדולה שהתרחשה עם הולדתה.
מחבקת אותך יקרה וזוכרת את היפיופ שלך ישן בשלווה בעגלה של יהלי אי אז בפארק הירקון...

 

[טאניוש]

תודה על העגלה

היפיוף הגיע למידה 14 בבגדים ו-35 בנעליים...

אני יודעת שאצטרך לספר לו מתישהו. הוא מרגיש בחושיו המחודדים שלו שיש איזה אירוע שאני מסתירה ממנו. כרגע זה מעבר לכוחותיי. כשהוא שאל היה לי על קצה לשון. ועכשיו כבר לא יכולה.
הוא רואה את מידת האבל מול עייניו כרגע. מדובר על חבר מאד מאד קרוב. הם בקושי נפרדים.

(ו...התגעגעתי...)

 

[תמי ס]

הי הי, אל תשויצי..

כאן מתהדרים בגובה של מטר עשרים ושש (והיא בסה"כ בת 7)...
אני מאד מאמינה שהוא יודע שהיה משהו, אני מאמינה שהם יודעים מבלי שסיפרנו בכלל.
לפעמיים אני שוקעת בתוך המבט הכחול שלה ורואה בתוכו את מידת ההבנה שהיא הרבה מעבר לגילה ואני בטוחה, פשוט בטוחה שהיא נושאת בתוכה גם את העבר.
וזה לא מפריע לה להיות הילדה המאושרת שהיא בעלת הצחוק המתגלגל ושמחת החיים, זה פשוט חלק ממנה ומהעולם שהיא נולדה לתוכו.
(וגם אני מתגעגעת

)