אמא לבן שהתאבד לפני חודשיים
שלום רב,
האם יש מישהו שבן משפחה שלו התאבד בנסיבות של אם אפשר לקרוא לזה פגיעה בנפש .
אצלי הבן השתחרר מהצבא לאחר שירות מלא, החל לחוות הזיות ורדיפה מהמלחמה אבל לא רק.
השירות עצמו היה במקום של הצלה בעצם יום ולילה חרום הצלת חיים דם פצועים ומה לא.
וזה קשה פתאום יש שחרור כיף ילד לתפארת, וכרעם ביום בהיר בום הסיוט הזה, תוך חודש, איבדתי ילד.
אני הייתי רוצה להרחיב אך אני לא במצב שיכולה עוד לדבר על זה.
אבל בגדול, אתם מכירים תשובות בנאליות של אנשים על משהו שלאדם עצמו זה עושה סבל.
אני למשל אחת שאף פעם לא מתעכבת על שטויות ולא על יותר מזה, אני ממשיכה ולא רגישה.
אך כנראה שעד שלא מגיעים למקום מסוים לא יודעים דברים.
פתאום אני שומעת למשל נושא שתיכף אומר מה הוא, שאני מרגישה שאני לא יכולה לשמוע יותר ובא לי כבר לא להוציא פוסט אלא אנציקלופדיה.
אני מדברת על כך שאני רוצה לקרוא לשמוע על העולם הזה כדי להתמודד, לעשות לעילוי הנשמה, לא כדי לחפור בעולמות, אלא הכל ממקום טוב ובריא.
ואז אני שומעת הרצאה על מי שהתאבד ואיך זה פשע וחמור, אבל אלוקים סולח להם כי בעצם באותו רגע זה נקרא שהתייסרו ובכך שילמו עשו תיקון וכל מיני שטויות.
הענין שאני חווה בזה לא משהו אישי שלי, אני חושבת שזה משהו שאני רוצה לדבר עליו לכתוב, מישהו שם לא חושב לרגע שיש משפחות שנשארו איך אפשר לדבר עליהם ככה אתם יודעים מי הם ולדבר בכל מקום על אנשים שצריך להתמודד להיות חזקה לא להשבר, אסור אין זה החיים.
וכל מיני דברים קשים ... עלי להדגיש שזה מן הסתם במקום של הדת שם הרי אפשר לשמוע הרצאות ומאמרים בנושא אבל אדרבא בגלל שזה בעולם הדת שאני מעריכה ואוהבת לקרוא ולשמוע ממקום של דרך ארץ ותרבות, פתאום זה צרם לי ועשה לי גועל.
הרי אנחנו כולנו קודם כל צריכים לעשות שלום אהבה לנהוג באנושות להראות איך אנו גורמים לכולם לשמוע אותנו ולדבר קודם על כבוד האדם והנה השטויות הלאה.
ובמקום אחר ובהרבה מקומות ז, בכלל זה נושא שמדובר בכל מיני זוויות הורים לילדים בפורומים, או תוכניות לימוד ובחדשות ובכל מקום, הענין שמודגש שהחינוך מהבית.
וזה בשתי מילים, בעצם יש הדגשה שילדים מקבלים חינוך ולומדים להיות חזקים ולהתמודד כאילו מה, בעצם כולם יכולים עכשיו לחרוץ את החיים שלי כאמא כי אומרים האמא היא הגורם. והנה אם התאבד שם האשמה.
ויש את הפסיכולוגיה למי שמכיר, שחד וחלק הכל רשום להם לחם חוק מחקר וזהוא משגעים אותי עם זה שהכל מהילדות, תסביך הפרדות, ונטישה ואבא וגירושין.
האם אף אחד לא רואה במהלך חייו, עוד מעבר לתא המשפחתי?
מה עם הילדים שיצאו ממשפחות הרוסות והם מצליחים? זה מהילדות? לא.
ומה עם הילדים שיצאו ממשפחות מאוד מחנכות מלמדות וערכים והכל והתדרדרו או התאבדו, גם זה מההורים?
הם לא יודעים באמת אנשי החינוך או המקצוע ששניה חשיפה במקום כלשהו שם הילד יחווה פגיעה רגשית סתם דוגמא לא יכולה להכנס לזה, וזה די ברכך שיתאבד.
שמענו מספיק על ילדים שהציקו להם בבית ספר והתאבדו בלי לספר להורים.
ולא נכנסתי לכל הדוגמאות והמקרים שילדים מבית טוב נחשפו וללא קשר למשפחה למצבים שהטעו אותם.
אני יודעת ולא מעט אל חשיפה של בני נוער גם בלי כוונה לחדשות ששמעו מהחדר שלהם על שחיתות, והטרדה מינית של איש ציבור, וזהו די בכך שהילד הוזן במידעים שאיכסה איזה חיים כאן.
אני לא נכנסתי לפרטים אבל האם אתם חושבים שזה משהו שבאמת שווה התיחסות, נגיעה, השמעת קול.
כי השתיקה תמשיך להיות במקום שלא נמצאים במקום האחר.
כלומר, אף פעם לא עצרתי בענין זה, ולא ביקרתי שום דיבורים על זה מכיון שאני חייתי בחיים שלי בלי לשפוט לטוב או לרע.
אבל פתאום בזמן שאני אבלה על הבן שלי, לא מעכלת ולמזלי אין לי רגשות אשמה כי אם היה לי הקפדה בגידול ובחינוך זה לגדל אותם, המילה חינוך נשמעת כמו מאסר.
אני ראיתי לגמרי את החיים מהזוית לא של חומריות וכעס, אלא כדוגמא, אתנהג באופן שלא ישדר לילדים שלי חשש, פינוק וכו', אלא באופן שההתנהגות שלי תזכיר להם איך מתנהגים.
בקיצור מהמקום שלי שאני שומעת את זה כאילו מהדהדים לי הבן שלך התאבד, החינוך היה לקוי, הבן שלך חלה, זה בטח כי האמא או האבא שלו או דוד שלו גם היו חולים בזה, וכל מיני דברים שמראים כמה הנפטר הוא אויר כלום וכמה אני מרגישה שמבטלים את המשפחות האבלות שאיבדו את הילדים ככה.
אני אשמח לשמוע מכם.
תודה
שלום רב,
האם יש מישהו שבן משפחה שלו התאבד בנסיבות של אם אפשר לקרוא לזה פגיעה בנפש .
אצלי הבן השתחרר מהצבא לאחר שירות מלא, החל לחוות הזיות ורדיפה מהמלחמה אבל לא רק.
השירות עצמו היה במקום של הצלה בעצם יום ולילה חרום הצלת חיים דם פצועים ומה לא.
וזה קשה פתאום יש שחרור כיף ילד לתפארת, וכרעם ביום בהיר בום הסיוט הזה, תוך חודש, איבדתי ילד.
אני הייתי רוצה להרחיב אך אני לא במצב שיכולה עוד לדבר על זה.
אבל בגדול, אתם מכירים תשובות בנאליות של אנשים על משהו שלאדם עצמו זה עושה סבל.
אני למשל אחת שאף פעם לא מתעכבת על שטויות ולא על יותר מזה, אני ממשיכה ולא רגישה.
אך כנראה שעד שלא מגיעים למקום מסוים לא יודעים דברים.
פתאום אני שומעת למשל נושא שתיכף אומר מה הוא, שאני מרגישה שאני לא יכולה לשמוע יותר ובא לי כבר לא להוציא פוסט אלא אנציקלופדיה.
אני מדברת על כך שאני רוצה לקרוא לשמוע על העולם הזה כדי להתמודד, לעשות לעילוי הנשמה, לא כדי לחפור בעולמות, אלא הכל ממקום טוב ובריא.
ואז אני שומעת הרצאה על מי שהתאבד ואיך זה פשע וחמור, אבל אלוקים סולח להם כי בעצם באותו רגע זה נקרא שהתייסרו ובכך שילמו עשו תיקון וכל מיני שטויות.
הענין שאני חווה בזה לא משהו אישי שלי, אני חושבת שזה משהו שאני רוצה לדבר עליו לכתוב, מישהו שם לא חושב לרגע שיש משפחות שנשארו איך אפשר לדבר עליהם ככה אתם יודעים מי הם ולדבר בכל מקום על אנשים שצריך להתמודד להיות חזקה לא להשבר, אסור אין זה החיים.
וכל מיני דברים קשים ... עלי להדגיש שזה מן הסתם במקום של הדת שם הרי אפשר לשמוע הרצאות ומאמרים בנושא אבל אדרבא בגלל שזה בעולם הדת שאני מעריכה ואוהבת לקרוא ולשמוע ממקום של דרך ארץ ותרבות, פתאום זה צרם לי ועשה לי גועל.
הרי אנחנו כולנו קודם כל צריכים לעשות שלום אהבה לנהוג באנושות להראות איך אנו גורמים לכולם לשמוע אותנו ולדבר קודם על כבוד האדם והנה השטויות הלאה.
ובמקום אחר ובהרבה מקומות ז, בכלל זה נושא שמדובר בכל מיני זוויות הורים לילדים בפורומים, או תוכניות לימוד ובחדשות ובכל מקום, הענין שמודגש שהחינוך מהבית.
וזה בשתי מילים, בעצם יש הדגשה שילדים מקבלים חינוך ולומדים להיות חזקים ולהתמודד כאילו מה, בעצם כולם יכולים עכשיו לחרוץ את החיים שלי כאמא כי אומרים האמא היא הגורם. והנה אם התאבד שם האשמה.
ויש את הפסיכולוגיה למי שמכיר, שחד וחלק הכל רשום להם לחם חוק מחקר וזהוא משגעים אותי עם זה שהכל מהילדות, תסביך הפרדות, ונטישה ואבא וגירושין.
האם אף אחד לא רואה במהלך חייו, עוד מעבר לתא המשפחתי?
מה עם הילדים שיצאו ממשפחות הרוסות והם מצליחים? זה מהילדות? לא.
ומה עם הילדים שיצאו ממשפחות מאוד מחנכות מלמדות וערכים והכל והתדרדרו או התאבדו, גם זה מההורים?
הם לא יודעים באמת אנשי החינוך או המקצוע ששניה חשיפה במקום כלשהו שם הילד יחווה פגיעה רגשית סתם דוגמא לא יכולה להכנס לזה, וזה די ברכך שיתאבד.
שמענו מספיק על ילדים שהציקו להם בבית ספר והתאבדו בלי לספר להורים.
ולא נכנסתי לכל הדוגמאות והמקרים שילדים מבית טוב נחשפו וללא קשר למשפחה למצבים שהטעו אותם.
אני יודעת ולא מעט אל חשיפה של בני נוער גם בלי כוונה לחדשות ששמעו מהחדר שלהם על שחיתות, והטרדה מינית של איש ציבור, וזהו די בכך שהילד הוזן במידעים שאיכסה איזה חיים כאן.
אני לא נכנסתי לפרטים אבל האם אתם חושבים שזה משהו שבאמת שווה התיחסות, נגיעה, השמעת קול.
כי השתיקה תמשיך להיות במקום שלא נמצאים במקום האחר.
כלומר, אף פעם לא עצרתי בענין זה, ולא ביקרתי שום דיבורים על זה מכיון שאני חייתי בחיים שלי בלי לשפוט לטוב או לרע.
אבל פתאום בזמן שאני אבלה על הבן שלי, לא מעכלת ולמזלי אין לי רגשות אשמה כי אם היה לי הקפדה בגידול ובחינוך זה לגדל אותם, המילה חינוך נשמעת כמו מאסר.
אני ראיתי לגמרי את החיים מהזוית לא של חומריות וכעס, אלא כדוגמא, אתנהג באופן שלא ישדר לילדים שלי חשש, פינוק וכו', אלא באופן שההתנהגות שלי תזכיר להם איך מתנהגים.
בקיצור מהמקום שלי שאני שומעת את זה כאילו מהדהדים לי הבן שלך התאבד, החינוך היה לקוי, הבן שלך חלה, זה בטח כי האמא או האבא שלו או דוד שלו גם היו חולים בזה, וכל מיני דברים שמראים כמה הנפטר הוא אויר כלום וכמה אני מרגישה שמבטלים את המשפחות האבלות שאיבדו את הילדים ככה.
אני אשמח לשמוע מכם.
תודה