הדוגמה הכי חשובה היא הדחיפה של הפמיניזם להגבלת החופש המיני, שהיה אחת המטרות של הגל השני של הפמיניזם. המחשבה במקור היתה שאשה משוחררת מינית היא בעלת יתר בעלות על גורלה. היא לא מחוייבת למסגרות הפטריארכליות שסגרו אותה במיניות הטרוסקסואלית ומונוגמית שעיקר מטרתה הולדה. הבעיה היא שגברים רואים נשים משוחררות מינית, והם חושבים שעכשיו לא רק יש להם זכות להתייחסות מינית חופשית לכל אשה, אלא שיש להם ממש חובה כזו. שהדבר נדרש ומצופה מהם כגברים.
זה מצב שמעורר בעיה רצינית כי אשה לא יכולה להיות אדון לגורלה כשהיא מוקפת מכל עבר בגברים שבטוחים שהיא מיוחמת כל הזמן ומעוניינת כל הזמן דווקא בהם.
לכן הפמיניזם עכשיו עובד על החזרת המגבלות על החופש המיני. אבל לא דרך הטלת איסורי צניעות על האשה אלא דרך הטלת איסורים ומגבלות על גברים. התוצאה היא שנוצר אי שיוויון. לגברים אין יותר זכות לפנות מינית לכל אשה (והם מוגבלים אפילו באפשרויות שלהם עם בת הזוג הקבועה). מבחינת הפמיניזם וגם מבחינת התפיסה הכללית אין הגבלה זהה על נשים. לכן לאשה יש זכויות יתר: לה מותר לפנות מינית למי שהיא רוצה. לגבר אסור. האשה זוכה להגנות שאין לגבר.
יש עוד דוגמה בישראל לפחות שהיא "חזקת הגיל הרך". בשנים האחרונות התפתחה מתקפה על התפיסה שבגירושין הילדים לפחות הקטנים נשארים אוטומטית עם האמא. יש לכך משמעות כלכלית כבדה מבחינת הגבר, שצריך לפרנס את הילדים אשר בנוסף נמצאים לגמרי בשליטת גרושתו. התפתחה מתקפה ומתפשט ערעור על התפיסה הזו. הפמיניזם הישראלי
יצא נגד השינוי ועשה מאמץ לקבע את זכות היתר הזו של האשה.
באופן כללי פמיניזם הוא לא בעניין של שיוויון אלא בעניין שיפור מצבן של נשים. מצבם של גברים הוא לא מעניינו של הפמיניזם. הפמיניזם חותר להוספת זכויות והשוואת מצב נשים לגברים איפה שהוא נחות. לא תראה את הפמיניזם חותר להוספת זכויות לגברים איפה שהם נחותים. התוצאה היא שמבחינת הפמיניזם נשים צריכות להישאר עם הזכויות והגנות היתר שהחברה הקלאסית מעניקה להן, בו בזמן שנוספות להן זכויות שיש לכאורה לגברים ואין להן.