אני לא יכולה ככה
יקירי, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך. ואני אפילו לא יכולה לומר שאחרי חמש שנים משהו גווע. היו לנו אפס אנד דאונס, אבל אתה יודע, כמו בכל יחסים. כשאני מסתכלת לך בעיניים אני רואה אותי ולגעת בך זה הדבר הכי טבעי שאני יכולה לחשוב עליו. אתה היית עבורי אי של ביטחון בים של חוסר וודאות. הכרנו קצת אחרי שהשתחררתי, אבודה וכואבת נסעתי לחפש את עצמי במדינות עולם שלישי. כשכל מה שרציתי זו אהבה. אפשר להאשים את אמא או אבא שלי, או את שניהם ביחד, אבל האמת היא שעזבתי את הבית נטולת עמוד שדרה. אתה היית שם גם כשהרוחות הפכו לסערות. אתה היית שם להחזיק לי את היד ולדחוף אותי מאחורה, להגיד לי שאני יכולה. אתה מכיר את השיר "בלילות של ירח מלא רואה אותך לידי. שוכבים על המיטה בחושך כל החלונות פתוחים". ככה הרגיש לי לחיות במחיצתך. היית החצי השני שלי ואני מסתובבת ברחוב בשבועות האחרונים כאילו איבדתי איבר. הגוף כואב לי. הלב מייצר קקופוניה. אני מסתכלת מסביב וכולם זוגות זוגות שלובי ידיים. "אני מרגישה שהעולם מתחלק לשניים. שניים שניים. שניים שניים. ואני השארית". אבל אני לא יכולה לחיות איתך יותר. כשאני רואה אותך אני רוצה עוד שכמותך. קטנים, יפים. קצת ממני וממך. ילדים קטנים עם העיניים שלך והחיוך שלי. תמיד רציתי להביט בעיניים הכחולות והעמוקות האלה ולומר "זה שלי", כמו שאמרתי לך כל כך הרבה פעמים, אבל אתה אדון לעצמך ואת הבחירות שלך אני לא יכולה לשנות. אתה מאשים את אמא שלך או אבא שלך, או את שניהם ואומר שאתה לא מסוגל להיות כמוהם. אתה מסרב להיות אבא מהחשש שלא תדע להכיל, להתמודד. וזה כל כך מפתיע כשזה בא ממישהו כמוך שיודע לתת חום באופן שמעט מאוד אנשים יודעים. אתה אומר שתזניח, מהחשש לאחריות. שבחרת בקריירה ואתה לא מסוגל להפיל עליי הורות חד צדדית. אבל אני רוצה להגשים את עצמי כאמא, כאישה. ואתה לא יכול לתת לי את זה. אני אוהב אותך תמיד. גם אם לא תקרא לעולם את השורות האלה, תדע שתמיד יש לך מקום בלב שלי.
יקירי, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך. ואני אפילו לא יכולה לומר שאחרי חמש שנים משהו גווע. היו לנו אפס אנד דאונס, אבל אתה יודע, כמו בכל יחסים. כשאני מסתכלת לך בעיניים אני רואה אותי ולגעת בך זה הדבר הכי טבעי שאני יכולה לחשוב עליו. אתה היית עבורי אי של ביטחון בים של חוסר וודאות. הכרנו קצת אחרי שהשתחררתי, אבודה וכואבת נסעתי לחפש את עצמי במדינות עולם שלישי. כשכל מה שרציתי זו אהבה. אפשר להאשים את אמא או אבא שלי, או את שניהם ביחד, אבל האמת היא שעזבתי את הבית נטולת עמוד שדרה. אתה היית שם גם כשהרוחות הפכו לסערות. אתה היית שם להחזיק לי את היד ולדחוף אותי מאחורה, להגיד לי שאני יכולה. אתה מכיר את השיר "בלילות של ירח מלא רואה אותך לידי. שוכבים על המיטה בחושך כל החלונות פתוחים". ככה הרגיש לי לחיות במחיצתך. היית החצי השני שלי ואני מסתובבת ברחוב בשבועות האחרונים כאילו איבדתי איבר. הגוף כואב לי. הלב מייצר קקופוניה. אני מסתכלת מסביב וכולם זוגות זוגות שלובי ידיים. "אני מרגישה שהעולם מתחלק לשניים. שניים שניים. שניים שניים. ואני השארית". אבל אני לא יכולה לחיות איתך יותר. כשאני רואה אותך אני רוצה עוד שכמותך. קטנים, יפים. קצת ממני וממך. ילדים קטנים עם העיניים שלך והחיוך שלי. תמיד רציתי להביט בעיניים הכחולות והעמוקות האלה ולומר "זה שלי", כמו שאמרתי לך כל כך הרבה פעמים, אבל אתה אדון לעצמך ואת הבחירות שלך אני לא יכולה לשנות. אתה מאשים את אמא שלך או אבא שלך, או את שניהם ואומר שאתה לא מסוגל להיות כמוהם. אתה מסרב להיות אבא מהחשש שלא תדע להכיל, להתמודד. וזה כל כך מפתיע כשזה בא ממישהו כמוך שיודע לתת חום באופן שמעט מאוד אנשים יודעים. אתה אומר שתזניח, מהחשש לאחריות. שבחרת בקריירה ואתה לא מסוגל להפיל עליי הורות חד צדדית. אבל אני רוצה להגשים את עצמי כאמא, כאישה. ואתה לא יכול לתת לי את זה. אני אוהב אותך תמיד. גם אם לא תקרא לעולם את השורות האלה, תדע שתמיד יש לך מקום בלב שלי.