אני ממש אשמח שתתייחסו להודעה שלי../images/Emo13.gif
היי לכם! אני ממש רוצה לשאול שאלה כזו ולייחס אותה לסוד - וגם לשמוע מה יש לכם להגיד בנושא. ובכן, אני בחור בן 20 פלוס, ואני עברתי תהליך מודעות עצמי מאוד מאסיבי בשנים האחרונות. זה התחיל מהסוד והמשיך בקריאת הספר "כוחו של התת מודע" והמשיך במאמרים ועוד ועוד... סבלתי מדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון שנבע מבעיות בילדות, חוסר חברים ועוד דברים שונים. מאז השנים האחרונות, כשנגליתי לכל החקירה העצמית הזו, אני סבלתי לא מעט גם כן. למדתי מזה המון המון, ודברים השתנו לצד הטוב - הטוב ביותר שיכולתי לחשוב !!! לאחרונה מזה יותר מחצי שנה, אני התחלתי לשים לב למשהו בעצמי. אני מרגיש שאני מאוהב בעצמי ברמות!!! כאילו שאני עם עצמי זה עוד בן אדם שנמצא איתי. כל דבר שאני עושה ואיך שאני עושה אותו - זה כדי שאני ארגיש טוב, ואני עושה את זה כמו שנגיד עושים למישהו שאוהבים מאוד מאוד!! כמו בן/ת זוג. אני ממש דואג לאכול נכון (אני הגעתי למשקל הבריא לעצמי ביותר - אחרי שנים של אכילה מפוזרת ולא בריאה). כשאני חותך את הסלט אני כל-כך מתרגש מזה שאני עושה את זה - ושוב, זה מרגיש כאילו אני מכין את זה לחבר ממש טוב - אני! כשאני קם בבוקר, אני רץ לשטוף את הפנים ולצחצח את השיניים וכל זה כשאני מביט במראה ועומד מאוהב במבט במראה!! אני פשוט מסוגל להתנפל ולנשק את עצמי ואומר לעצמי בוקר טוב! אני דואג לעשות התאמלות ומרגיש כל-כך טוב היום ללבוש בגדים ולצאת החוצה ולהתגאות בחבר שלי (בעצמי!). אני בשום אופן לא שויצר, אבל רק ביני לבין עצמי אני מרגיש טוב כל-כך! אני דואג ללכת לישון כמה שיותר מוקדם כדי שלא יהיו לי כאבי ראש בבוקר וכמעט מחבק את עצמי במיטה, אני כל-כך אוהב את המגע שלי על הגוף (והכוונה לא לסיפוקים עצמיים, אלא מגע רגיל של ליטוף נגיד). ומה שרציתי לדון איתכם עליו, זה העניין עצמו. קראתי פעם על בחור שנורא התלהב מהמראה שלו, אבל אמר שפוחד לאבד את זה. ויום אחד קרה דבר נוראי כשהוא ביקר בפארק חיות או משהו כזה, ובמקרה שכחו לסגור את השימפנזה בכלוב, והיא יצאה ואכלה לו את הפרצוץ והיום הוא מצולק בכל הפנים שלו ועבר מלא ניתוחים ומרגיש שחרב עליו עולמו אחרי שאיבד את המראה "המצוייר" (כפי שהוא מתאר) שהיה לו ושהוא אהב כל-כך. אצלי קורה לפעמים אותו הדבר...אבל ממש לפעמים. אני למשל מביט במראה לפעמים ומרוב שאני כל-כך מאוהב במי שאני רואה ובמה שאני רואה שזה מוביל אותי למחשבות קצרצרות שהאם זה טוב להיות בעל ערכה עצמית גבוהה כל-כך ? לפעמים אני מסתכל על הגוף שלי וחושב דברים לא נחמדים שסתם קופצים לי לראש בלי שאני יכול להזיז אותם מעצמי! אני לא אוהב את המחשבות וזה מציק לי, למרות שאני מנסה לא לתת להם במה, אבל בגלל שאני ככה רגיל להסתובב מול המראה ולהביט בעצמי, המחשבות לפעמים קופצות ללא שליטה משום מה. מה אתם יכולים לייעץ לי או להרגיע אותי בנושא הזה? מאוד מאוד אודה לכל מגיב או מגיבה שיקדישו לי מספר שניות/דקות כדי לעזור. תודה רבה וערב נהדר לכולכם!
היי לכם! אני ממש רוצה לשאול שאלה כזו ולייחס אותה לסוד - וגם לשמוע מה יש לכם להגיד בנושא. ובכן, אני בחור בן 20 פלוס, ואני עברתי תהליך מודעות עצמי מאוד מאסיבי בשנים האחרונות. זה התחיל מהסוד והמשיך בקריאת הספר "כוחו של התת מודע" והמשיך במאמרים ועוד ועוד... סבלתי מדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון שנבע מבעיות בילדות, חוסר חברים ועוד דברים שונים. מאז השנים האחרונות, כשנגליתי לכל החקירה העצמית הזו, אני סבלתי לא מעט גם כן. למדתי מזה המון המון, ודברים השתנו לצד הטוב - הטוב ביותר שיכולתי לחשוב !!! לאחרונה מזה יותר מחצי שנה, אני התחלתי לשים לב למשהו בעצמי. אני מרגיש שאני מאוהב בעצמי ברמות!!! כאילו שאני עם עצמי זה עוד בן אדם שנמצא איתי. כל דבר שאני עושה ואיך שאני עושה אותו - זה כדי שאני ארגיש טוב, ואני עושה את זה כמו שנגיד עושים למישהו שאוהבים מאוד מאוד!! כמו בן/ת זוג. אני ממש דואג לאכול נכון (אני הגעתי למשקל הבריא לעצמי ביותר - אחרי שנים של אכילה מפוזרת ולא בריאה). כשאני חותך את הסלט אני כל-כך מתרגש מזה שאני עושה את זה - ושוב, זה מרגיש כאילו אני מכין את זה לחבר ממש טוב - אני! כשאני קם בבוקר, אני רץ לשטוף את הפנים ולצחצח את השיניים וכל זה כשאני מביט במראה ועומד מאוהב במבט במראה!! אני פשוט מסוגל להתנפל ולנשק את עצמי ואומר לעצמי בוקר טוב! אני דואג לעשות התאמלות ומרגיש כל-כך טוב היום ללבוש בגדים ולצאת החוצה ולהתגאות בחבר שלי (בעצמי!). אני בשום אופן לא שויצר, אבל רק ביני לבין עצמי אני מרגיש טוב כל-כך! אני דואג ללכת לישון כמה שיותר מוקדם כדי שלא יהיו לי כאבי ראש בבוקר וכמעט מחבק את עצמי במיטה, אני כל-כך אוהב את המגע שלי על הגוף (והכוונה לא לסיפוקים עצמיים, אלא מגע רגיל של ליטוף נגיד). ומה שרציתי לדון איתכם עליו, זה העניין עצמו. קראתי פעם על בחור שנורא התלהב מהמראה שלו, אבל אמר שפוחד לאבד את זה. ויום אחד קרה דבר נוראי כשהוא ביקר בפארק חיות או משהו כזה, ובמקרה שכחו לסגור את השימפנזה בכלוב, והיא יצאה ואכלה לו את הפרצוץ והיום הוא מצולק בכל הפנים שלו ועבר מלא ניתוחים ומרגיש שחרב עליו עולמו אחרי שאיבד את המראה "המצוייר" (כפי שהוא מתאר) שהיה לו ושהוא אהב כל-כך. אצלי קורה לפעמים אותו הדבר...אבל ממש לפעמים. אני למשל מביט במראה לפעמים ומרוב שאני כל-כך מאוהב במי שאני רואה ובמה שאני רואה שזה מוביל אותי למחשבות קצרצרות שהאם זה טוב להיות בעל ערכה עצמית גבוהה כל-כך ? לפעמים אני מסתכל על הגוף שלי וחושב דברים לא נחמדים שסתם קופצים לי לראש בלי שאני יכול להזיז אותם מעצמי! אני לא אוהב את המחשבות וזה מציק לי, למרות שאני מנסה לא לתת להם במה, אבל בגלל שאני ככה רגיל להסתובב מול המראה ולהביט בעצמי, המחשבות לפעמים קופצות ללא שליטה משום מה. מה אתם יכולים לייעץ לי או להרגיע אותי בנושא הזה? מאוד מאוד אודה לכל מגיב או מגיבה שיקדישו לי מספר שניות/דקות כדי לעזור. תודה רבה וערב נהדר לכולכם!
