אני עוזבת...אבל לא את רק הפורום
הוא זרק את זה עליי ככה.. בלי שום התראה מוקדמת. תמיד אמרתי שימי הולדת הם ימים רעים. יום ההולדת שלי מחר. ושלו אתמול. אלוהים יודע כמה הרסתי את הרגליים במטרה למצוא לו מתנה... הלכתי והלכתי...בסוף מצאתי.. כל היום אני מחכה לטלפון ממנו. הוא לא מתקשר. למה הוא עושה לי את זה? אני אוהבת אותו יותר מהחיים עצמם. אין לי אף אחד חוץ ממנו. ב2 בלילה מתחבר לאינטרנט... ``אלון למה לא התקשרת?`` ``עוד אני???! יודעת מה ממש לא בא לי לדבר איתך עכשיו`` הייתי בצ^ט. בהתחלה הלב התחיל לדפוק חזק. שמעתי אותו. אח``כ הראש התחיל להסתובב. ראיתי מטושטש. דמעה התגלגלה מהעין. ועד אחת. התחלתי לקלוט מה הוא אמר. בכיתי. חזק. אמא התעוררה. ``טל את בסדר??????`` מסכנה. לא רציתי להדאיג אותה. עכשיו יש לה רגשות אשמה שבגללה לא ראיתי אותו היום. ביום ההולדת16 שלו. היא ניסתה לעודד אותי. אבל כלום לא יעזור. ``אלון תענה לי, אבל בכנות.. אתה אוהב אותי?`` ``אני הולך לראות חברים. אולי אח``כ.`` ``לא מאמינה שאתה עושה את זה`` ``תאמיני`` ``לא אוהב אותי יותר הא?...`` אין תגובה. המשכתי לבכות. זה כאב. יותר כל הכאבים בעולם יחד. כאילו קרעו לי את הלב מהחזה. הם לא מבינים. אני אוהבת אותו יותר מהחיים עצמם. עכשיו אני מתה. כלומר טכנית אני חייה אבל מתה מבפנים. מתה שמחת החיים, מת הברק בעיניים, מת החיוך. מתה הנשמה. אני מרגישה שאין לי כלום יותר בעולם. ולכן אני לא מתכוונת להישאר כאן יותר. היה נעים להכיר אתכם אנשים מקסימים. אהבתי לדבר איתכם כאן בפורום ובצ^ט. תחסרו לי שם למטה... אתם צריכים להבין שאהבתי אותו יותר מכל דבר בעולם. יותר מעצמי. ואני עדיין אוהבת. ותמיד אוהב. אף אחת בעולם לא תאהב אותו, או מישהו אחר, כמוני. אז שלום. ולהתראות בעולם הבא i`ll c u when u get there TaZית
הוא זרק את זה עליי ככה.. בלי שום התראה מוקדמת. תמיד אמרתי שימי הולדת הם ימים רעים. יום ההולדת שלי מחר. ושלו אתמול. אלוהים יודע כמה הרסתי את הרגליים במטרה למצוא לו מתנה... הלכתי והלכתי...בסוף מצאתי.. כל היום אני מחכה לטלפון ממנו. הוא לא מתקשר. למה הוא עושה לי את זה? אני אוהבת אותו יותר מהחיים עצמם. אין לי אף אחד חוץ ממנו. ב2 בלילה מתחבר לאינטרנט... ``אלון למה לא התקשרת?`` ``עוד אני???! יודעת מה ממש לא בא לי לדבר איתך עכשיו`` הייתי בצ^ט. בהתחלה הלב התחיל לדפוק חזק. שמעתי אותו. אח``כ הראש התחיל להסתובב. ראיתי מטושטש. דמעה התגלגלה מהעין. ועד אחת. התחלתי לקלוט מה הוא אמר. בכיתי. חזק. אמא התעוררה. ``טל את בסדר??????`` מסכנה. לא רציתי להדאיג אותה. עכשיו יש לה רגשות אשמה שבגללה לא ראיתי אותו היום. ביום ההולדת16 שלו. היא ניסתה לעודד אותי. אבל כלום לא יעזור. ``אלון תענה לי, אבל בכנות.. אתה אוהב אותי?`` ``אני הולך לראות חברים. אולי אח``כ.`` ``לא מאמינה שאתה עושה את זה`` ``תאמיני`` ``לא אוהב אותי יותר הא?...`` אין תגובה. המשכתי לבכות. זה כאב. יותר כל הכאבים בעולם יחד. כאילו קרעו לי את הלב מהחזה. הם לא מבינים. אני אוהבת אותו יותר מהחיים עצמם. עכשיו אני מתה. כלומר טכנית אני חייה אבל מתה מבפנים. מתה שמחת החיים, מת הברק בעיניים, מת החיוך. מתה הנשמה. אני מרגישה שאין לי כלום יותר בעולם. ולכן אני לא מתכוונת להישאר כאן יותר. היה נעים להכיר אתכם אנשים מקסימים. אהבתי לדבר איתכם כאן בפורום ובצ^ט. תחסרו לי שם למטה... אתם צריכים להבין שאהבתי אותו יותר מכל דבר בעולם. יותר מעצמי. ואני עדיין אוהבת. ותמיד אוהב. אף אחת בעולם לא תאהב אותו, או מישהו אחר, כמוני. אז שלום. ולהתראות בעולם הבא i`ll c u when u get there TaZית