אני vs המאה ה-21
המאה ה21 רוטינה מטורפת של מכונות ורובוטים אנושיים, כולנו חלק מאותה מערכה בהצגה הארוכה הזאת. חיים מסביב לשעון,אוכלים,ישנים,צוחקים,בוכים,רבים,מתפיסים,מצליחים,נחשלים ומתחשלים. ממשיכים ללכת באותה דרך אפר,בועטים בחצץ החיים. הכל מחוספס,הכל ישיר ורשמי לפי הסדר הכל לפי חוקים. לא אכנס לעומק העניין אבל.... אני רוצה לשתף אותכם קצת בעולמי הקטן שחיי בתוך העולם הגדול הזה. אני גודל בתוך חיים נורמטיבים אני חלק מאותו הקסט(שחקנים) אני ממשיך לגדול ואני מבין פתאום בשלב מאוד מוקדם של חיי שאני לא מרוצה מהתסריט. הוא פשוט לא מדבר אליי אני לא רוצה לשחק בסרט הזה. אשקר אם אומר שאין ברירה אבל אם לא אשחק בסרט הזה לא אשחק בכלל כי אין סרט אחר זה סרט יחודי סרט מיוחד מכל הבחינות. אני משתדל להשריש בדמותי את אופי החיים את העקרונות והחוכמה שצברתי והנסיון האישי. אני מנסה לשלב עם התסריט המוגדר לפי הגדרות עוקצנות אישית וחכמה,מנסה לפתח סיפור חדש. אני חיי ומתבגר... היום אני כבר אדם מבוגר הרבה יותר מבוגר מגילי והרבה יותר מבוגר מציפיותי ומצפיות הסובבים אותי. לא הצלחתי להיכנס לאותו התסריט ,אותו התסריט שכל כך מסודר עד שהוא סותר את עצמו. הנפש כבולה ואני מתדרדר,לחץ נפשי חוסר רוגע חרדות טיפשיות שגורמות לי להמעס על עצמי. נותן לנפש לדבר כשאני כותב תסריט חדש,מצייר,כותב ומנגן. יושב במרפסת שומע מוסיקה טובה מדליק מקטרת פותח ספר פילוסופי ונופל. נופל לידיי הנפש ומקשיב ברוגע למילות החוכמה להרגשת החיים. לפתע אני מרגיש עצמי צועד בדרך פרחים,דרך המלך האפר נעלם פה אין חצץ. הרבה אנשים עסוקים ברוטינת המאה ה21 אבל מה שבאמת חשוב לכל אחד גם אם הוא מסתיר את זה טוב זו הרוטינה אישית הקטנה שחייה בעולם הגדול הזה. בועה גדלה וצומחת בועה אישית ועמוקה שעולה מעל כל קנה מידה מדעי. היום אני עדיין ממשיך לחיות עם המתח,הלחץ הנפשי,החרדות הטיפשיות מהכלום שממלא אותי בלי סיבה נראת לעין אבל סובל. סובל ומתנחם במנגינת הנפש שמנגנת לי מדיי פעם ומספרת מילות חוכמה. קשה להסביר מהו היצור הפילוסופי מהו היצור החוקר האומנותי העמוק זה שמחפש קטרזיס בכל פינה בחיים בכל אפיזודה חדשה. וכן כן חשבתי על יעוץ נורמטיבי...אבל העצבות והאכזבה מההגדרה נורמטיביות ומהתנהלותה גורמת לי לתפוס מרחק.לתפוס מרחק מכל אלו הפסיכולוגים שיתייגו אותי לבעיה שיקבעו שאני "סובל"ממשהו ולמה? כי הם לא מסוגלים או רוצים להתמודד עם נפש שונה,נפש פילוסופית חוקרת,נפש אומנותית ללא הגדרות. נפש שלא רואה הגיון במוסר.שלא מאמינה בקיום הצדק כי הצדק הוא מצרך של החברה להפיל אשמה להתעלם מהרע בעולם ולקוות שהוא יפול על מישהו אחר.זה הצדק...מחשבה אגואיסטית ושפלה. מוסר? אני אגיד לכם מזה מוסר, מוסר זה מחשול חברתי חומה חברתית ששומרת על כולנו שנהיה אותם הרובוטים מי באמת יכול לקבוע מזה מוסר?ואם כל החוקים שיש בעולם האם באמת יש לנו זכות בחירה? או שיש לנו זכות בחירה ממה שנותנים לנו לבחור?. היום ברוטינת המאה ה21 עם כל הפיתוח וכל הרפואה המדע וההבנות החדשות עדיין אנו רחוקים מהבנה אישית אנושית ונפשית עדיין רחוקים מבאמת לאהוב אחד את השני לדעת להקריב אחד לשני יש משפט של אדם שאני אישית מאוד אוהב שאומר:"אנו לא יכולים להיות בטוחים בכך שיש לנו משהו לחיות למענו,אלא אם כן אנו מוכנים למות למענו" אין לי אדם שאוכל לספר לו מה שכתבתי כאן אבל האירוניה כאן זה שרוטינת המאה 21 נתנה לי מקום לספר לכולם אפילו שאין לי למי אז זה אני נעים מאוד אותה נפש חרדה שחייה תחת לחץ אישי אבל פורה בתורות החיים אני כאן איתכם במאה ה21 בהצגה שתמשך עוד הרבה הרבה זמן.
המאה ה21 רוטינה מטורפת של מכונות ורובוטים אנושיים, כולנו חלק מאותה מערכה בהצגה הארוכה הזאת. חיים מסביב לשעון,אוכלים,ישנים,צוחקים,בוכים,רבים,מתפיסים,מצליחים,נחשלים ומתחשלים. ממשיכים ללכת באותה דרך אפר,בועטים בחצץ החיים. הכל מחוספס,הכל ישיר ורשמי לפי הסדר הכל לפי חוקים. לא אכנס לעומק העניין אבל.... אני רוצה לשתף אותכם קצת בעולמי הקטן שחיי בתוך העולם הגדול הזה. אני גודל בתוך חיים נורמטיבים אני חלק מאותו הקסט(שחקנים) אני ממשיך לגדול ואני מבין פתאום בשלב מאוד מוקדם של חיי שאני לא מרוצה מהתסריט. הוא פשוט לא מדבר אליי אני לא רוצה לשחק בסרט הזה. אשקר אם אומר שאין ברירה אבל אם לא אשחק בסרט הזה לא אשחק בכלל כי אין סרט אחר זה סרט יחודי סרט מיוחד מכל הבחינות. אני משתדל להשריש בדמותי את אופי החיים את העקרונות והחוכמה שצברתי והנסיון האישי. אני מנסה לשלב עם התסריט המוגדר לפי הגדרות עוקצנות אישית וחכמה,מנסה לפתח סיפור חדש. אני חיי ומתבגר... היום אני כבר אדם מבוגר הרבה יותר מבוגר מגילי והרבה יותר מבוגר מציפיותי ומצפיות הסובבים אותי. לא הצלחתי להיכנס לאותו התסריט ,אותו התסריט שכל כך מסודר עד שהוא סותר את עצמו. הנפש כבולה ואני מתדרדר,לחץ נפשי חוסר רוגע חרדות טיפשיות שגורמות לי להמעס על עצמי. נותן לנפש לדבר כשאני כותב תסריט חדש,מצייר,כותב ומנגן. יושב במרפסת שומע מוסיקה טובה מדליק מקטרת פותח ספר פילוסופי ונופל. נופל לידיי הנפש ומקשיב ברוגע למילות החוכמה להרגשת החיים. לפתע אני מרגיש עצמי צועד בדרך פרחים,דרך המלך האפר נעלם פה אין חצץ. הרבה אנשים עסוקים ברוטינת המאה ה21 אבל מה שבאמת חשוב לכל אחד גם אם הוא מסתיר את זה טוב זו הרוטינה אישית הקטנה שחייה בעולם הגדול הזה. בועה גדלה וצומחת בועה אישית ועמוקה שעולה מעל כל קנה מידה מדעי. היום אני עדיין ממשיך לחיות עם המתח,הלחץ הנפשי,החרדות הטיפשיות מהכלום שממלא אותי בלי סיבה נראת לעין אבל סובל. סובל ומתנחם במנגינת הנפש שמנגנת לי מדיי פעם ומספרת מילות חוכמה. קשה להסביר מהו היצור הפילוסופי מהו היצור החוקר האומנותי העמוק זה שמחפש קטרזיס בכל פינה בחיים בכל אפיזודה חדשה. וכן כן חשבתי על יעוץ נורמטיבי...אבל העצבות והאכזבה מההגדרה נורמטיביות ומהתנהלותה גורמת לי לתפוס מרחק.לתפוס מרחק מכל אלו הפסיכולוגים שיתייגו אותי לבעיה שיקבעו שאני "סובל"ממשהו ולמה? כי הם לא מסוגלים או רוצים להתמודד עם נפש שונה,נפש פילוסופית חוקרת,נפש אומנותית ללא הגדרות. נפש שלא רואה הגיון במוסר.שלא מאמינה בקיום הצדק כי הצדק הוא מצרך של החברה להפיל אשמה להתעלם מהרע בעולם ולקוות שהוא יפול על מישהו אחר.זה הצדק...מחשבה אגואיסטית ושפלה. מוסר? אני אגיד לכם מזה מוסר, מוסר זה מחשול חברתי חומה חברתית ששומרת על כולנו שנהיה אותם הרובוטים מי באמת יכול לקבוע מזה מוסר?ואם כל החוקים שיש בעולם האם באמת יש לנו זכות בחירה? או שיש לנו זכות בחירה ממה שנותנים לנו לבחור?. היום ברוטינת המאה ה21 עם כל הפיתוח וכל הרפואה המדע וההבנות החדשות עדיין אנו רחוקים מהבנה אישית אנושית ונפשית עדיין רחוקים מבאמת לאהוב אחד את השני לדעת להקריב אחד לשני יש משפט של אדם שאני אישית מאוד אוהב שאומר:"אנו לא יכולים להיות בטוחים בכך שיש לנו משהו לחיות למענו,אלא אם כן אנו מוכנים למות למענו" אין לי אדם שאוכל לספר לו מה שכתבתי כאן אבל האירוניה כאן זה שרוטינת המאה 21 נתנה לי מקום לספר לכולם אפילו שאין לי למי אז זה אני נעים מאוד אותה נפש חרדה שחייה תחת לחץ אישי אבל פורה בתורות החיים אני כאן איתכם במאה ה21 בהצגה שתמשך עוד הרבה הרבה זמן.
