אנשים "דפוקים" בדוג'ו ובחיים...
במקום שבו אני לומד יש אינספור סוגים של אנשים. בין השאר יש אנשים מאד מוזרים, ואפילו "דפוקים". אנשים שמנסים להוכיח מה הם שווים. אנשים שמלאים אגו, או מנסים להסביר לך מה נכון ומה לא (כשיש להם הרבה פחות ידע הבנה וניסיון ממך). אנשים שכועסים עליך שאתה לא מתרגל כמו שצריך את התרגיל. אנשים שמתפרצים לדיברי המדריך או מדברים הרבה (ובקול!) בזמן שהוא מדבר. אנשים שעושים לך טובה שהם עובדים איתך. אנשים שפוצעים ומביאים כעס ואלימות לתוך עבודת הזוגות. אנשים חולים ומעוותים. אנשים שלא זזים כמו שצריך, שמדברים מוזר, שקצת ניתלים עליך יותר ממה שאתה מעוניין. בקיצור, אנשים שמוציאים אותנו מאיזון. אנשים שמעוררים בחילה וגואל, אי נעימות, דחייה... אני לא יודע האם אצלכם בדוג'ו יש כאלה אנשים "דפוקים". אין ספק, על הכביש כבר היו דוקרים אותם. בבית הספר בטח היו מתרחקים מהם כולם, מתעצבנים שהם בכיתה איתנו, לועגים להם מאחורי הגב, אולי מפחדים מהם. אבל בדוג'ו שבו אני לומד, מעולם לא לעגו למישהו שהיה דפוק (שאני ראיתי). בדוג'ו שאני לומד, התחושה שלי (האישית), היא שכל אדם שמגיע, שמביא איתו "דפיקות" - ואני מתכוון להכי דפיקות שיכול להיות, מביא לי מתנה ללא מחיר. במתנה שלו, הוא מוציע אותי מהאיזון שלי. כי הם מגיעים אלי, האנשים הדפוקים האלה. הם מעצבנים אותי. מאד (אבל מאד!) מתחשק לי לפעמים לצחוק עליהם ולבעוט בהם. להראות להם מה אני שווה. כמה אני חזק. להיות גועלי אליהם בלי חשבון. לברוח מהם. להגיד להם שאני לא מוכן לעבוד איתם, ולהפנות את הגב. או פשוט לצחוק להם בפנים. בזמנים האלה, כשכל זה עובר לי בראש הכי חזק. אני מתמלא הכרת תודה ומחייך.
במקום שבו אני לומד יש אינספור סוגים של אנשים. בין השאר יש אנשים מאד מוזרים, ואפילו "דפוקים". אנשים שמנסים להוכיח מה הם שווים. אנשים שמלאים אגו, או מנסים להסביר לך מה נכון ומה לא (כשיש להם הרבה פחות ידע הבנה וניסיון ממך). אנשים שכועסים עליך שאתה לא מתרגל כמו שצריך את התרגיל. אנשים שמתפרצים לדיברי המדריך או מדברים הרבה (ובקול!) בזמן שהוא מדבר. אנשים שעושים לך טובה שהם עובדים איתך. אנשים שפוצעים ומביאים כעס ואלימות לתוך עבודת הזוגות. אנשים חולים ומעוותים. אנשים שלא זזים כמו שצריך, שמדברים מוזר, שקצת ניתלים עליך יותר ממה שאתה מעוניין. בקיצור, אנשים שמוציאים אותנו מאיזון. אנשים שמעוררים בחילה וגואל, אי נעימות, דחייה... אני לא יודע האם אצלכם בדוג'ו יש כאלה אנשים "דפוקים". אין ספק, על הכביש כבר היו דוקרים אותם. בבית הספר בטח היו מתרחקים מהם כולם, מתעצבנים שהם בכיתה איתנו, לועגים להם מאחורי הגב, אולי מפחדים מהם. אבל בדוג'ו שבו אני לומד, מעולם לא לעגו למישהו שהיה דפוק (שאני ראיתי). בדוג'ו שאני לומד, התחושה שלי (האישית), היא שכל אדם שמגיע, שמביא איתו "דפיקות" - ואני מתכוון להכי דפיקות שיכול להיות, מביא לי מתנה ללא מחיר. במתנה שלו, הוא מוציע אותי מהאיזון שלי. כי הם מגיעים אלי, האנשים הדפוקים האלה. הם מעצבנים אותי. מאד (אבל מאד!) מתחשק לי לפעמים לצחוק עליהם ולבעוט בהם. להראות להם מה אני שווה. כמה אני חזק. להיות גועלי אליהם בלי חשבון. לברוח מהם. להגיד להם שאני לא מוכן לעבוד איתם, ולהפנות את הגב. או פשוט לצחוק להם בפנים. בזמנים האלה, כשכל זה עובר לי בראש הכי חזק. אני מתמלא הכרת תודה ומחייך.
