אנשים משתנים / אלי גל (2005\10) טר'
אנשים משתנים. תמיד יש את הנסיבות בסביבה שמשנים אותנו, אבל לרוב הסביבה דואגת להחזיר הכל לקדמותו. אתם וודאי מכירים את הסיפורים על גנבים שחזרו לגנוב אחרי שישבו בכלא, אף על פי שזה לא היה ברצונם, על רוצחים שחזרו לרצוח... הסיפור שלי הוא אחר... תמיד הייתי שונה מאחרים, מוזר. הייתי רואה דברים בלילות שאנשים רגילים לא רואים. היה בי את הכח לזמן צללים ורוחות, אפילו מבלי שידעתי לשלוט בו. אבל תמיד היה לי מלאך שומר, ואני לא ידעתי על כך. כשהייתי ילד הייתי נוהג להתגרות ביכולת הזו בלילות ולזמן רוחות וצללים שניסו לתקוף אותי, וידעתי שאני לא ישן, אבל משום מה הייתי תמיד מתעורר כמו מחלום רע לאחר שהיו תוקפים אותי, לרוב לא הייתי מרגיש כלום. כשהייתי בן 13 הכרתי אנשים שעוסקים במאגיה והצטרפתי לקבוצה. היינו 5. לכל אחד היו יכולות משלו. ההתעמקות שלי במאגיה גרמה לי להפוך לאדם אחר. לא הייתי עוד הילד הרגיש והחלש. הפכתי ללוחם בעל לב קרח, חסר פחד, חסר רחמים... וחסר רגשות. ויתרתי על כל תענוגות החיים ועל חובותיי כנער מתבגר בארץ תרבות-מערבית. התחלתי להזניח את ביה"ס שהפך בשבילי למתכן אימונים. לא הייתי לומד, במקום זה הייתי מתאמן בכישורי. כל כלי טכנולוגי הפך בשבילי לכלי אימונים הייתי מפצץ מנורות בזרמים, הייתי סופג מכות חשמל בשביל להתגבר על כאבים פיזיים... בחברה לא אהבו אותי, החשיבו אותי למוזר ולפסיכי. תמיד היו מתחילים נגדי בקרבות פסיכולוגיים, הם תמיד היו מפסידים... כך למעשה אני הייתי המפסיד הגדול, הפסדתי את כל החברים שהיו לי. בגיל 15 כבר הייתי אחד שיכול היה להיחשב כשמאן בעולם המאגי. יכולתי להמשיך ולהתפתח הלאה, אבל כמו כל האנשים ששאפו לכח, הצוותי בפניי מסימה בלתי אפשרית... חיי אל-מוות. היינו חמישייה של לוחמים כאלו, חמישה פסיכים ששואפים לאל-מוות, אני הייתי הכי נחוש, הכי חזק והכי אכזרי מכולם. אנשים נכנעו לי וקראו לי מכשף. ההורים שלי אפילו עזבו אותי לנפשי והתכוננו לכך שאהיה בבית משוגעים... או יותר גרוע... הם לא הבינו אותי, איש לא הבין אותי. מי שהיה בוגד בי היה נמחק מזיכרוני, לא הכרתי איש מלבד החמישה האלו. הפכתי להיות המנהיג שלהם, מנהיג הכת. אבל ככל מנהיג בגדו בי. ונותרתי לבד. כמעט שנה הייתי לבד. כמעט שנה הלכתי לאיבוד, כוחותיי החלו לעזוב אותי, התחלתי להיחלש בגלל שהתחלתי לחשוב מחשבות שוליות ולא להתמקד במטרה. ואז היא הגיע, הנערה שהייתה תמיד שם, ולא ידעתי עליה דבר, אבל היא ידעה עליי הכל. היא הייתה זו שהאירה את פניי. היא הייתה זו שהראתה לי את הדרך הנכונה. לאחר שיחות נפש איתה הבנתי שאני מלכתחילה הלכתי בדרך הלא נכונה, לא הייתי מצליח בכלום. ובעקבות זאת השתניתי שוב. אתם מכירים את האמרה שאומרת שיש יום שיכול לשנות את האדם עד כדי כך שאפילו חיים שלמים לא היו מצליחים לשנותו אילולא אותו היום. אז אצלי זה היה היום ההוא... לאחר אותו יום התחלתי להיות אדם רגיל, התחלתי ללמוד ולהצליח בבי"ס, התחלתי שוב להנות מהדברים השוליים, ואפילו לאהוב. מאותו היום התחלתי לאהוב. לאהוב את הנערה שמעולם לא הכרתי. לאהוב את האדם היחיד שיכל לשנות את חיי. היינו מבלים שעות בגינה מדברים עם צמחים, שמחתי שהיא מבינה אותי, ורק היא ידעה על זה שאני מוזר. היא גם הייתה מוזרה, ורק אני ידעתי על זה... אבל כמו שאמרתי, תמיד יש את הנסיבות שמשנים אותנו... ולי היו... יום אחד אותה הנערה לא באה לביה"ס. קורה, מחלה, הצטננות, למי לא קרה... אבל זה היה שונה... היא פשוט נעלמה... ושוב התחלתי להרגיש את עצמי כמו אותו הילד הקטן שמתגרה בגורל... וכך גם עשיתי... "לוציפר, תפסיק לדבר אל עצמך ותשתה את כבר הטבליות, יהיה לך קל יותר קל, או ששוב נצתרך לעשות לך זריקה..."....
אנשים משתנים. תמיד יש את הנסיבות בסביבה שמשנים אותנו, אבל לרוב הסביבה דואגת להחזיר הכל לקדמותו. אתם וודאי מכירים את הסיפורים על גנבים שחזרו לגנוב אחרי שישבו בכלא, אף על פי שזה לא היה ברצונם, על רוצחים שחזרו לרצוח... הסיפור שלי הוא אחר... תמיד הייתי שונה מאחרים, מוזר. הייתי רואה דברים בלילות שאנשים רגילים לא רואים. היה בי את הכח לזמן צללים ורוחות, אפילו מבלי שידעתי לשלוט בו. אבל תמיד היה לי מלאך שומר, ואני לא ידעתי על כך. כשהייתי ילד הייתי נוהג להתגרות ביכולת הזו בלילות ולזמן רוחות וצללים שניסו לתקוף אותי, וידעתי שאני לא ישן, אבל משום מה הייתי תמיד מתעורר כמו מחלום רע לאחר שהיו תוקפים אותי, לרוב לא הייתי מרגיש כלום. כשהייתי בן 13 הכרתי אנשים שעוסקים במאגיה והצטרפתי לקבוצה. היינו 5. לכל אחד היו יכולות משלו. ההתעמקות שלי במאגיה גרמה לי להפוך לאדם אחר. לא הייתי עוד הילד הרגיש והחלש. הפכתי ללוחם בעל לב קרח, חסר פחד, חסר רחמים... וחסר רגשות. ויתרתי על כל תענוגות החיים ועל חובותיי כנער מתבגר בארץ תרבות-מערבית. התחלתי להזניח את ביה"ס שהפך בשבילי למתכן אימונים. לא הייתי לומד, במקום זה הייתי מתאמן בכישורי. כל כלי טכנולוגי הפך בשבילי לכלי אימונים הייתי מפצץ מנורות בזרמים, הייתי סופג מכות חשמל בשביל להתגבר על כאבים פיזיים... בחברה לא אהבו אותי, החשיבו אותי למוזר ולפסיכי. תמיד היו מתחילים נגדי בקרבות פסיכולוגיים, הם תמיד היו מפסידים... כך למעשה אני הייתי המפסיד הגדול, הפסדתי את כל החברים שהיו לי. בגיל 15 כבר הייתי אחד שיכול היה להיחשב כשמאן בעולם המאגי. יכולתי להמשיך ולהתפתח הלאה, אבל כמו כל האנשים ששאפו לכח, הצוותי בפניי מסימה בלתי אפשרית... חיי אל-מוות. היינו חמישייה של לוחמים כאלו, חמישה פסיכים ששואפים לאל-מוות, אני הייתי הכי נחוש, הכי חזק והכי אכזרי מכולם. אנשים נכנעו לי וקראו לי מכשף. ההורים שלי אפילו עזבו אותי לנפשי והתכוננו לכך שאהיה בבית משוגעים... או יותר גרוע... הם לא הבינו אותי, איש לא הבין אותי. מי שהיה בוגד בי היה נמחק מזיכרוני, לא הכרתי איש מלבד החמישה האלו. הפכתי להיות המנהיג שלהם, מנהיג הכת. אבל ככל מנהיג בגדו בי. ונותרתי לבד. כמעט שנה הייתי לבד. כמעט שנה הלכתי לאיבוד, כוחותיי החלו לעזוב אותי, התחלתי להיחלש בגלל שהתחלתי לחשוב מחשבות שוליות ולא להתמקד במטרה. ואז היא הגיע, הנערה שהייתה תמיד שם, ולא ידעתי עליה דבר, אבל היא ידעה עליי הכל. היא הייתה זו שהאירה את פניי. היא הייתה זו שהראתה לי את הדרך הנכונה. לאחר שיחות נפש איתה הבנתי שאני מלכתחילה הלכתי בדרך הלא נכונה, לא הייתי מצליח בכלום. ובעקבות זאת השתניתי שוב. אתם מכירים את האמרה שאומרת שיש יום שיכול לשנות את האדם עד כדי כך שאפילו חיים שלמים לא היו מצליחים לשנותו אילולא אותו היום. אז אצלי זה היה היום ההוא... לאחר אותו יום התחלתי להיות אדם רגיל, התחלתי ללמוד ולהצליח בבי"ס, התחלתי שוב להנות מהדברים השוליים, ואפילו לאהוב. מאותו היום התחלתי לאהוב. לאהוב את הנערה שמעולם לא הכרתי. לאהוב את האדם היחיד שיכל לשנות את חיי. היינו מבלים שעות בגינה מדברים עם צמחים, שמחתי שהיא מבינה אותי, ורק היא ידעה על זה שאני מוזר. היא גם הייתה מוזרה, ורק אני ידעתי על זה... אבל כמו שאמרתי, תמיד יש את הנסיבות שמשנים אותנו... ולי היו... יום אחד אותה הנערה לא באה לביה"ס. קורה, מחלה, הצטננות, למי לא קרה... אבל זה היה שונה... היא פשוט נעלמה... ושוב התחלתי להרגיש את עצמי כמו אותו הילד הקטן שמתגרה בגורל... וכך גם עשיתי... "לוציפר, תפסיק לדבר אל עצמך ותשתה את כבר הטבליות, יהיה לך קל יותר קל, או ששוב נצתרך לעשות לך זריקה..."....
