ארוך (תרתי משמע...)

[יה-יה]

ארוך (תרתי משמע...)

היי, קודם כל אני שמחה להצטרף לפורום (עוד פליטה, שלא מצטערת בכלל על המעבר...). דבר שני, אני גננת לגילאי 3-5 ונעזרתי פעמים רבות בפורומים בנושאים שונים. ועכשיו, יש לי משהו חדש בגן (הכרתי את הנושא קודם, אבל מניסיון אישי... ותיכף תבינו למה הכוונה...). שאלתי גם בפורום הורים, אבל אני אוהבת ורוצה לשמוע אתכם (נוסטלגיה...). בגן שלי הילדים בני ה- 3 (בנים, בעיקר) מציגים לראווה את איבריהם ומודדים...( כן, כבר בגיל 3 יש חשיבות לגודל... זה אפילו מצחיק אותם ``חחח, שלי יותר גדול``). וזה לא מפריע לי... בגילאי 5 הם יושבים בפינות המשחק, חושפים את איבר המין שלהם (שוב, הבנים) ומראים לכל דורש (וגם למי שלא...) את הסחורה. אפשר למשש, לבדוק, לראות שהסחורה טרייה... אני מקווה שהם לא רוצים לטעום (וגם אם הם רוצים, שלא יחשבו על זה אפילו!!!!). אני יודעת שזה טבעי (גם החבר שלי מראה לי אבל יש מקום, לדעתי, להסביר שזה מקום פרטי וכו` (צנעת הפרט, מניעת הטרדה מינית לא מכוונת בעתיד וכו`). בקיצור (ממש...), השאלה היא איך מעבירים את המסר לצניעות המקומות הללו, מבלי ליצור תחושת מבוכה/איסור/כל מה שעושים כשלא יודעים איך למנוע את זה...? תודה על ההקשבה/קריאה וגם על התשובה... יה-יה.

 

[נעה גל]

אני חושבת שנושא מין ומיניות צריך

להיות חלק טבעי מתוכנית הלימודים בגן, ואני יודעת שהוא לא. אין כמעט גנים בהם גננות לוקחות על עצמן להעביר את הנושא הזה וזה חבל. ולשאלתך, אני חושבת שהייתי מתכננת סידרה של מפגשים שהנושא שלהם צריך להיות סביב: ``אני וגופי``. והיא צריכה לכלול מסרים כמו: אני מכבד את הרצונות של האחר לא נוגעים בגוף של אחר בלי בקשת רשות וכללי התנהגות שונים במקומות שונים (בבית מותר להתפשט, אבל בחוץ לא; אפשר גם ללכת רחוק יותר, באפריקה יש שבטים שמסתובבים ערומים אבל בישראל לא וכו`) ועוד צריך לחשוב טוב איך לבנות סדרת מפגשים כאלה, ואיך להעביר את המסר כך שגם הילדים ישתתפו ויגיעו אליו בעצמם. בהצלחה - ותעדכני אותנו מה עשית בסוף.

 

[יה-יה]

נעה, שוב לא אכזבת אותי

נעה,קודם כל, תודה. מתי שהוא במשך השנה עסקנו ב``אני וגופי`` ודיברתי על פרטיות בכלל ופרטיות האיברים בגוף בפרט, אבל כנראה שהצורך שלהם יותר חזק מהזכרון של ה``חומר הנלמד``. מה שכן, קיבלתי את עצתך (כרגיל, אם אני לא טועה...), ואני יושבת ממש ברגעים אלו ומתכננת את השבוע הקרוב, שיעסוק בגוף, שוב, אבל בהבט הספציפי יותר. לפני זמן מה נגענו גם בנושא אוננות בהקשר של פרטיות. אמרתי להם (למאוננים במפגשים) שזה מאוד כיף לגעת ולעשות את מה שהם עושים, כולם עושים את זה, רק שאנחנו לא רואים, כי כל אחד עושה את זה במקום פרטי, ונתתי גם דוגמאות לאיפה אפשר, למשל: במיטה כשאתה לבד וכו`. לשמחתי, הם לא ביקשו הדגמה... אני מבטיחה לעדכן בהמשך. תודה, שוב, יה-יה.

 

[נעה גל]

צחקתי מאוד מנושא ההדגמה...

ואני מורידה בפניך את הכובע על כך שאת לא בורחת מהנושא.... לא רק גננות בורחות ממנו גם הורים...

 

[יה-יה]

דווקא בגלל הבריחה של ההורים...

יש מבוכה גדולה מאד על פני הילדים, ש``נתפסים`` על חם. ודווקא בגלל שהנושא רגיש ובלתי נגיש, אני רוצה להיות זו שתתן לגיטימציה למשהו, שבעוד כך וכך שנים יהיה נושא חופשי ופתוח ולא טאבו. אין בעיניי טאבו. אם לנו מותר לדבר על הכל (ואני מקווה שעם זה ההורים מסכימים... רובם, לפחות), אז גם לילדים מותר, ברמה שלהם, לדעת. פשוט לדעת. זה מזכיר לי שלפני שבועיים בערך מצאנו בעל חיים, שמת לנו תוך כדי ההתלהבות. נושא המוות (הטאבו הגדול השני) נפתח ולא יאמן אילו דברים נפלאים יצאו מפיהם של הגוזלים הקטנטנים האלה. מעבר לכך שהם יודעים וקולטים הרבה יותר ממה שנראה לנו או ממה שהיינו רוצים לחשוב, יש להם המון ``שגיאות``, שגורמות להם לחששות/פחדים מיותרים. אפשר לפשט את הנושא (כל נושא, אגב) ולהראות להם את החיים. ממילא הם ידעו, במוקדם או במאוחר. ומה שאני רוצה, זה שכשהם יגיעו לזה (מה ש``זה`` לא יהיה) שידעו. פשוט שידעו. באהבה, יה-יה.

 

[גננת]

חינוך מיני בגן

אין ספק שהנושא הוא מביך, בעיקר אותנו המבוגרים שהתנסנו כבר.... ופחות את הילדים ואנחנו הם אלו שמעבירים אליהם את הנבוכות שלנו. אחת הדרכים בהם אני נוהגת היא לאסוף את ההורים ל 4-5 מפגשים בהם אני מעבירה להורים את הנושא ב ד י ו ק !!!!!!! כמו לילדים - עם אותם הסיפורים, אותן ההמחזות ואותם המושגים - את המפגשים האלה אני עושה ל פ נ י !!!!!!!!!! שאני מדברת עם הילדים כדי שכשהילדים יגיעו הביתה עם מושגים חדשים ההורים לא "יתעלפו..." - מפגשים כאלו שוברים מחיצות נותנים לגיטימציה לכל ההורים "שמחשיבים" עצמם "פתוחים" עד לרגע שבו הילד שואל "אז איך נכנסתי לבטן של אמא......." ואז מתחילים להתפתל...... או שולחים אותם לאבא/לאמא שיסבירו גם לגננת יותר קל משום שהיא "מתרגלת" את הנושא בשיחה עם מבוגרים... עושה הכירות עם ההשמעה של הדברים {קל לנו לחשוב אבל ממש להוציא את המילים מהפה - פיזית - זה כבר יותר קשה}

 

[נעה גל]

../images/Emo45.gif

 

[חנה בית הלחמי]

אני רוצה לומר לכם משהו...

המיניות של הילדים לא מביכה אותי, אלא משמשת הזדמנות לשיחה מרתקת והסברים. התרשמותי היא שזה גם לא הביך במהלך השנה את הגננת ונראה לי מוזר שגננת מנוסה תעלה את העניין כגורם למבוכה - אישית זה היה מעורר בי מבוכה לגבי החלטתי לחשוף את בני לאותה גננת. אין בזה דבר חדש - ילדים מאוננים מאז נוצר העולם ומבוכתה של גננת או חוסר ידיעה איך להתמודד עם זה נראית לי לא מקצועית ושאינה במקומה. חנה

 

[נעה גל]

אפרופו, מוות

גיליתי (מנסיוני על אורן וגם ממה שראיתי על ילדים שהיו איתה בגן בקיבוץ), שכאשר, לא מעמיסים עליהם רגשות כשמדברים איתם על מוות, ההתיחסות שלהם לכל הנושא היא מאוד טבעית וישירה. זה לא שהם מפסיקים לשאול שאלות, ולהעלות תהיות, וגם לברר "מה יקרה אם..." אבל רמת הפחדים מאוד יורדת כשהם מבינים שזה חלק ממעגל החיים. לי היה חשוב מאוד שאורן תקבל את הנושא עם "גיבנת רגשות" כמה שיותר קטנה. אני גדלתי עם מוות מאז שהייתי בת שש (אבא שלי נהרג), אז מצד אחד הנושא מאוד טעון אצלנו, מצד שני יש אצלי איזו הבנה והשלמה שאין אצל אנשים שאיבדו את יקריהם בגיל מאוחר יותר (או שאימא שלי עשתה עבודה טובה בנושא...), וזה מה שקיוויתי להעביר לאורן. ולא מזמן אורן שאלה אותי אם גם שאני אמות אני אוהב אותה (עלה בעקבות מוות של רחוק משפחה). וכמובן, שאמרתי לה שכן ומתוך רוח שטות, אמרתי שאני ארצה שיבנו לי פרמידה אחרי שאני אמות, ושאני מציעה לה להתחיל ליצור לבנים כבר עכשיו כי פרמידה היא מבנה גדול וצריך הרבה לבנים... (אמא שלי שהיתה נוכחת כמעט התעלפה במקום) ואורן אמרה לי משהו בסגנון "אימא תפסיקי לדבר שטויות! זה הרבה עבודה ואין לי זמן לזה".

 

[limori]

ושוב אפרופו מוות

רואי מאד רצה לראות שלדים של אנשים מתים. הוא כל הזמן ביקש לראות מה קורה מתחת לקבר. אז השבוע לקחנו אותו לאחד המוזואונים כן והראנו לו שלדים אמיתיים של אנשים. הוא מאד התלהב ושאל המון שאלות כמו למשל - למה אין עור ודוקא יש שיניים ולמה אין ציפורניים וכו.... הבעיה היתה כשהוא שאל את המדריך למה הם מתו - והמדריך ענה לו כך - הם מתו כי הם היו מאד מבוגרים גם אתה יום אחד תמות..... ואופס... רואי קצת נלחץ, וביקש ממני לא למות. אמרתי לו שאני מבטיחה לשמור עליו ושהוא לא ימות.. בלילה לפני שהוא הלך לישון הוא שאל אותי מתי אני אמות? בהתחלה חזבתי האם להגיד לו שהוא ימות בעוד הרבה שנים ? או פשוט לומר שהוא לא ימות! לאחר שבריר שניה אמרתי לו שהוא לעולם לא ימות והוא נירדם עם חיוך על השפתים ועם הרגשת ניצחון. אני לעולם לא משקרת לו אבל הרגשתי מן צורך לומר לו משהו שיגרום לו להיות מאושר ולא עצוב. מה דעתכן? ואני מזכירה שהוא רק בן 4 לימור

 

[יונת ש.]

גם לנו קרה משהו דומה בגיל הזה

אני דווקא הסברתי בהתחלה את כל העניין של הזיקנה ושזה לוקח הרבה שנים, אבל הבן שלי התעקש שאבטיח לו שלא אמות ובסוף הבטחתי. כמה חודשים אחר כך הנושא עלה שוב והסתבר לי שהוא קלט את הענין בדיוק נכון, והבין שכולם מתים בסוף, גם הוא וגם אני. כנראה שאז כשדיברנו על זה בפעם הראשונה, הוא היה צריך איזושהי תחושת ביטחון בשביל לאזן את הדברים.

 

[חנה בית הלחמי]

השיחות על מוות הן עניין כמעט

יומיומי כבר שנתיים - שלוש, מאז לקחתי אותו פעם במהלך טיול בדרום לאיזה בית קברות של קיבוץ מרוחק מאוד לקבר של חבר טוב שנפל בלבנון לפני 19 שנים. היות ובתי קברות קיבוציים יש בהם פסטורליה ושקט והם קטנים ולא מאיימים, לא היה לי אכפת לקחת אותו איתי. זה פתח נושא עצום שאני שמחה שנמצא באוויר ולא בהתחבטות פנימית של הילד. מתי נמות ? האם אני אהיה כשהוא יהיה גדול ? מתי הוא ימות ? כמה שנים ? סבי מת בגיל 101 ואני כל הזמן אומרת לו שהוא ימות כמו סבא יהושע בגיל 101... הוא רוצה שאני אשאר איתו עד שהוא ימות והוא וחבר שלו מהגן (ששמו רואי, אגב

) פיתחו מכונה שתשאיר אותי בחיים. ההתעניינות בגוף האדם, טבע ומדע נתנה לו הרבה תשובות על מה שקורה לנו אבל עניין האובדן המוחלט לא ברור לו ולכן העדפתי להעלות גם את עניין גילגול הנשמות. אז מטריד אותו מאוד למשל אם סבא יהושע כבר נולד מחדש ואיך נמצא אותו. אבל הפיתרון הזה של "נולדים מחדש" ריכך חלק מהחששות. לגבי עצמות - עומר הוא חיית מוזאונים ואת מוזאון ארץ ישראל הוא מכיר על בוריו....שלדים מקסימים אותו כבר מגיל שנתיים, יש לנו איזה 10 בבית

חנה

 

[limori]

חנה ויונת

תודה על התגובות אני לעולם לא משקרת לרואי והרגשתי נורא עם עצמי, ובלילה חשבתי מה יקרה אם הוא ישאל משהו על המוות ושוב יגידו לו שגם הוא ימות.... איך זה יכול להיות אם אמא אמרה לי שאני לא אמות??? אבל אולי כפי שכתבתם, מאוחר יותר הוא יבין לבדו. תודה לימור

 

[חנה בית הלחמי]

לימורי - נסי אולי עם הזמן לומר לו

את האמת...אלו שיחות מעגליות ואינסופיות כי זה לא מידע שילד יכול להבין מסיבה פשוטה - גם אנחנו לא מבינים את זה עד הסוף. אבל אם יקרה משהו במשפחה / שכונה וכולי - עדיף שלא יחשוב ש"עבדו" עליו עד לאותו רגע. תשתמשי אולי בחיות, בפרפרים (תוחלת חיים של כמה ימים) וכולי. מלך האריות אגב עם עניין "מעגל החיים" עושה בזה עבודה נפלאה - תראי לו את הקלטת טו תקריאי את הסיפור ותרחיבי דוקא בנקודה הזאת... בהצלחה. חנה

 

[michal@gal]

הקפצה

מנסה להקפיץ הדיון למעלה

 

[נעה גל]

../images/Emo32.gif הדיון קופץ רק אם התגובה

ניתנה תוך 12 שעות מרגע כתיבת ההודעה לה מגיבים

 

[michal@gal]

גם אצלנו עלה נושא המות

בגיל 4, וגם אני אחרי בכיות רבות של קרן, הבטחתי לה שהיא לא תמות. בשלב מסוים היא ביקשה שאבטיח שגם אם היא תמות היא תוכל להשאר איתי. נראה לי שמה שהפחיד אותה ביותר בענין של מוות היה שנשארים לבד. בסופו של דבר, אחרי הרבה שיחות על מוות, העליתי את הרעיון שהמתים משגיחים עלינו מלמעלה (בלי לדבר על גן עדן וכו´) וזה מאד מצא חן בעיניה והרגיע את החששות שלה ממוות.

 

[כרמית מ.]

אשמח לשמוע גם הצעות איך להגיב

(גם בתוך המשפחה...) מיתר ואוריין (שנתיים ורבע) עכשיו מאד מתענינים בנושא: מדברים, מסתכלים וגם נוגעים (אחד בשניה ולהיפך) ויש אפילו ``שירי הלל`` לפין ולפות. אני לא מרגישה נוח עם זה, אבל לא יודעת איפה (ואיך, ואם בכלל) להגביל... מצד אחד זה טבעי, מצד שני לא בטוח שמתאים לי שהם יהיו חופשיים לחלוטין אחד עם השניה מבחינה מינית. אוריין גם עכשיו מאד נהנה ללטף את עצמו, ועושה את זה בעיקר בהחלפות חיתול (והוא עוד לא בשל לגמילה). מצד אחד אני לא רוצה להפריע לו, מצד שני, אני מרגישה שהוא משתמש בזה (גם) כאמצעי דחייה ללבישת טיטול/התלבשות, ומצד שלישי, לא תמיד יש זמן ל``משחקים`` האלו...

 

[נעה גל]

אני חושבת שבמקרה שלכם, חוסר תגובה

תהיה התגובה המתאימה ביותר. הם באמת מאוד מאוד צעירים בשביל שאת תתעסקי עם זה. אם כאשר הם יהיו גדולים יותר, הוא יעשה את זה בפרהסיה או באמצע הבית, אז כדאי להגיד בעדינות שאת שמחה שזה נעים לו אבל ליטופים נעימים בפין/פות כל עושה בחדר שלו. ובשלב מסוים עם כל הסקרנות לגבי המין השני, תתחיל גם ביישנות טבעית (כשמתחילה מודעות... אגב, אצל אורן היא עדין לא הגיעה המודעות, אז אני לא יודעת בדיוק מתי זה קורה), ואז הם יפסיקו לגעת אחד בשני וכו`. ובלי כל קשר לאברי מין אני מתארת לעצמי שיבוא יום וגם את תנהלי איתם את השיחה של ``לא נוגעים בגוף של מישהו אחר אם הוא לא מסכים`` או ``צריך לבקש רשות לפני שנוגעים...``. תאמיני לי שברגע שתצטרכי את תמצאי את המילים המתאימות וגם תדעי שהגיע הרגע.

 

[לאה_מ]

דוקא כשמגיע הרגע קשה לפעמים

למצוא את המילים המתאימות. אני נאלצתי לאחרונה לערוך שיחה כזו עם ילדי, ובעיתוי שלא אני יזמתי. פשוט חזרתי יום אחד הביתה והמטפלת של אורי סיפרה לי, שעומר סיפר לה שאחד החברים שלו נישק את שירה בפות. שאלתי את עומר, והוא אמר שזה נכון. הוא לא סיפר לי, משום שהחבר איים עליו, שאם יספר להורים הוא ``יהרוג אותו במכות`` (ההגיון של הבן שלי: אבל הוא לא אמר שירביץ לי אם אספר למטפלת, אז סיפרתי לה). מובן שעודדתי אותו על כך שסיפר לנו, ציינתי בפניו שאנחנו חזקים יותר מהחבר שלו (לאו דוקא פיזית), ושעצם זה שמישהו מאיים עליו שיעשה לו משהו אם יספר להורים, זו צריכה להיות האינדיקציה בשבילו לספר את זה להורים. שאלתי את שירה - בנפרד - על מה שקרה, והיא סיפרה לי בדיוק את מה שעומר סיפר. החבר היה אצלנו (אגב, גם אני הייתי בבית כשזה קרה, ולא ידעתי כלום), והם שיחקו בחדר ב``מסיבת פיג`מות``. בשלב מסויים החבר הראה לשירה את הפין שלו וביקש ממנה להראות את הפות שלה. היא, אגב, בדרך כלל לא מתביישת ומסתובבת ערומה בבית גם כשחברים של עומר נמצאים, וזה לא נראה לי בעייתי, אבל במקרה הזה היא לא רצתה, אבל בסוף נאותה להראות לו (``אבל אם לא רצית, למה הראית לו?`` ``כי הוא אמר שאני חייבת``), והוא נישק אותה בפות. שאלתי אותה אם זה היה לה נעים, והיא אמרה שלא. אני לא רציתי לעשות מזה עניין גדול עבורה, משום שלא הרגשתי שהיא בטראומה, ולא רציתי להעצים את העניין. מצד שני, רציתי להשתמש בזה כמנוף ללמד אותה את זכותה על הגוף שלה. הסברתי לה שהגוף שלה הוא ברשותה בלבד, ואף אחד לא יכול להכריח אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה. כמו שהילדים שלי אומרים - רק היא ``מחליטה עליו``. אמרתי לה, שאם היא מרגישה שמבקשים ממנה משהו שהיא לא רוצה, וקשה לה להתנגד, היא יכולה לבוא לספר לנו. לא התכוונתי להשתפך כל כך, סליחה. פשוט רציתי לומר, שלפעמים קשה למצוא את המילים הנכונות כשמגיע הרגע. לפעמים קשה למצוא את האיזון בין הרצון שלנו לגונן על ילדינו מפני אחרים לבין הרצון שלנו לגדל אותם חזקים ובריאים בנפשם. לא יודעת אם נהגתי נכון. אם יש לכן רעיונות נוספים, אשמח לשמוע.