שובו של גוי ואבוי
Well-known member
אשה בזנות התאבדה בבית הבושת בו עבדה
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=55940755
http://www.haaretz.co.il/blogs/veredlee/1.2708811
וחיה שנים ארוכות
ביום חמישי התאבדה ג’ בחדר בבית הבושת בירקון 98 בו התגוררה ועבדה בזנות. כעבור שלוש שעות המקום חזר לפעילות שוטפת
ורד לי
כשלוש שעות לאחר שג', אישה בזנות, התאבדה בתלייה, ביום חמישי האחרון, בחדר בו התגוררה בבית הבושת שברחוב הירקון 98 – חזר המקום לפעול כרגיל. צוות מד"א קבע את מותה של ג', בת ה-36, גופתה פונתה, נציגי המשטרה יצאו מהזירה, וכעבור כשלוש שעות בלבד, זרם הלקוחות חזר והציף, כמדי יום חמישי, את חדר המדרגות של המבנה בעל החזות המוזנחת. שלוש שעות בלבד חלפו מהאירוע הטראגי, ושום דבר לא הסגיר שאחת העובדות הוותיקות, שבבית הבושת שברחוב הירקון 98, שמה קץ לחייה.
ג' עלתה לישראל בצעירותה ממדינות חבר העמים. בגיל צעיר כבר נלכדה במעגל הזנות. היא היגרה לתל-אביב, העיר הגדולה, והועסקה בדירה דיסקרטית ברחוב דיזינגוף. "היא היתה ללא משפחה מורחבת מגיל צעיר. היתה לה בישראל רק אחות", אומרת אלה, אישה בזנות, שהכירה אותה בתחילת דרכה בעולם הזנות. "היא היתה 'הילדונת' של המקום, מהצעירות שעבדו בבית הבושת". ג' לא רק עבדה בזנות בדירה הדיסקרטית אלא עברה להתגורר בה. "לא היה לה לאן ללכת, לא היה לה בית משלה, היא לא שכרה מעולם דירה", משחזרת אלה. כשבית הבושת ברחוב הירקון 98 נפתח, ג' היתה מהראשונות שהועסקו בו. עד מהרה היא עברה להתגורר בחדר מספר חמש, שבבית הבושת.
"בכל יום היא היתה מתעוררת בקושי רב, קרוב ככל האפשר לשעת תחילת המשמרת בזנות, שהחלה בשעה 18:00", מתארת שרון, אישה בזנות, שהפכה לחברתה במרוצת השנים. "היא היתה מתחילה את המשמרת בשתיית ארבע כוסות וודקה וחגיגת, והיא היתה עושה כ-20 -30 לקוחות בממוצע עד לשעה 6:00 לפנות בוקר".
בתום כל משמרת, כשצבע השמים התחלף משחור לתכול בהיר, היא היתה מתחפרת בשינה, בחדר הקטנטן בבית הבושת שהתרוקן מלקוחות, ומתעוררת רק למחרת בערב לעוד משמרת של 12 שעות עבודה ולתור ארוך של גברים.
"כשאישה בזנות נקלעת למשבר ואין לה מקום לישון בו, אז קורה לפעמים שהיא ישנה במכון או בדירה דיסקרטית שבה היא עובדת", מסבירה אלה, "אבל זה בדרך כלל לפרק זמן קצר. לפעמים גם בחורות מתקשות לשלם על נסיעה במונית לעיר אחרת באמצע הלילה ומעדיפות להעביר לילה בבית הבושת ולנסוע בבוקר הביתה. זה מצב שהוא כמובן אידיאלי למפעילי המקום – עובדת זנות ללא קורת גג, שאין לה לאן ללכת, והיא הופכת לתלויה במקום. מבחינת מפעילי המקום הם יכולים להעיר אותה בכל שעה לתגבורת משמרת ולסמוך על הימצאותה התמידית במקום באיוש משמרות גדושות לקוחות". אלה מדגישה שהמקרה של ג' היה קשה במיוחד. "בקביעת המגורים שלה בבית הבושת היא הפכה לשפחה של תעשיית הזנות. היא עבדה 12 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. חייה התנהלו רק סביב העבודה בזנות - היא עבדה בזנות כל לילה, ישנה בבוקר וקמה שוב לעבוד בזנות. זה היה מעגל החיים שלה. לא היו לה חיים מעבר לזה, לא היה שום עולם עבורה מעבר לחיי הזנות".
"אף פעם לא הצלחתי להבין את זה שהיא ישנה שנים ארוכות בחדר בבית הבושת שבירקון 98", אומרת שרון בכאב גלוי. "זה היה לא נורמלי. במהלך הזמן כשבטחו בה והתרגלו לזה שהיא גרה שם, היא כבר קיבלה מפתח ויכלה לצאת ולהיכנס בצורה עצמאית. הנזק של המגורים בבית הבושת בו היא עבדה ללא הפסקה בזנות נצרב בה - לא היה לה כלום בעולם. היא מיעטה לצאת משם. היא היתה קורבן מובהק של תעשיית הזנות".
בית הבושת הפועל ברחוב הירקון 98 הוא מהוותיקים והידועים בעיר. בכל משמרת הנמשכת כ-12 שעות מועסקות בין 8 ל-12 נשים. במהלך השנים 2010-2011 הוציאה משטרת מחוז תל-אביב צו סגירה לבית הבושת אך באמצעות פלפול משפטי של עורך הדין שייצג את מפעיל המקום, נמנעה סגירת המקום. מפעיל המקום טען שלא מדובר בבית בושת אלא ב'מלונית' להשכרת חדרים. כדי לתעתע ברשויות הפעילות בבית הבושת שברחוב הירקון 98 פוצלה והתקיימה בשתי קומות שבמבנה. הלקוחות טיפסו לקומה השלישית, שם הוצבה "פקידת קבלה", שסיפקה מידע על הנשים בזנות והאקטים המיניים שהן מבצעות. הלקוחות בחרו, שילמו את מחצית הסכום "להשכרת מלונית", ירדו לקומה השנייה במבנה, הכוללת שמונה חדרים; והמתינו לעובדות הזנות שיצטרפו אליהם. הפארסה הזאת התקיימה תקופה ארוכה ושימשה תפאורה לפעילות הזנות שהתקיימה במקום. "לפני כשנה וחצי הבין בעל המקום שאין צורך כבר להתאמץ ולהסתיר את הנעשה", אומרת שרון. "כיום פעילות הזנות מתקיימת בקומה השנייה בלבד. שאר הדירות במבנה מושכרות מעת לעת לאנשי צוות המתפעלים את המקום, ובדירות האחרות בבניין מתגוררים דיירים הערים לפעילות המתקיימת במבנה ומשלימים עימה".
"האווירה במקום הידרדרה והפכה לקשה ולאלימה", אומרת שרון. "מפעיל המקום כבר לא מגיע לבית הבושת, ומנהלי המקום כיום הם השומר ואשתו, שעבדה בעבר כמנקה בבית הבושת. הם נתמכים בחברת שמירה, שעובדיה למעשה גם מנהלים את המקום ומטילים את מרותם על הנשים בזנות - הם קונסים את הנשים בזנות התלויות בהם ובגחמות שלהם. אם לדוגמה התפתח לי עימות עם לקוח ואני מזעיקה שומר אחד, אז נשלחים חמישה שומרים וכל אחד דורש ממני לשלם לו 50 שקלים על הקריאה. כלומר, את נאלצת בגלל עימות עם לקוח לשלם 250 שקלים לחמישה שומרים בגלל שהצטרכת הגנה בסיסית".
ג' היתה לכודה בעולם הזנות קרוב ל-20 שנה. "בתחילת הדרך היתה בה חיות", אומרת אלה, "אבל היא הלכה ואיבדה אותה. בשנים האחרונות כבר ניכרו בה פגעי הזנות. ג' הפכה בהדרגה לאישה חסרת ביטחון, חלשה, חסרת כוחות, כבויה, מובסת".
בשנים שעבדה בבית הבושת ברחוב הירקון 98 היא צרכה אלכוהול, כדורים ממריצים, ובהדרגה היא פיתחה תלות בסמים כדוגמת חגיגת. "בשנים האחרונות היא לא היתה מתחילה משמרת בלי חגיגת", אומרת שרון.
על מצבה הנפשי של ג' אומרת אלה: "ראיתי אותה לא פעם בוכה בבית הבושת. היה לה תמיד קשה להתעורר למשמרת. היה ממש צריך להעיר אותה בקריאות חזקות. היא כל הזמן רצתה לישון. היא היתה טיפוס ישנוני. לא היתה לה אנרגיה. היא שידרה תחושה שאין לה בשביל מה לקום".
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=55940755
http://www.haaretz.co.il/blogs/veredlee/1.2708811
וחיה שנים ארוכות
ביום חמישי התאבדה ג’ בחדר בבית הבושת בירקון 98 בו התגוררה ועבדה בזנות. כעבור שלוש שעות המקום חזר לפעילות שוטפת
ורד לי
כשלוש שעות לאחר שג', אישה בזנות, התאבדה בתלייה, ביום חמישי האחרון, בחדר בו התגוררה בבית הבושת שברחוב הירקון 98 – חזר המקום לפעול כרגיל. צוות מד"א קבע את מותה של ג', בת ה-36, גופתה פונתה, נציגי המשטרה יצאו מהזירה, וכעבור כשלוש שעות בלבד, זרם הלקוחות חזר והציף, כמדי יום חמישי, את חדר המדרגות של המבנה בעל החזות המוזנחת. שלוש שעות בלבד חלפו מהאירוע הטראגי, ושום דבר לא הסגיר שאחת העובדות הוותיקות, שבבית הבושת שברחוב הירקון 98, שמה קץ לחייה.
ג' עלתה לישראל בצעירותה ממדינות חבר העמים. בגיל צעיר כבר נלכדה במעגל הזנות. היא היגרה לתל-אביב, העיר הגדולה, והועסקה בדירה דיסקרטית ברחוב דיזינגוף. "היא היתה ללא משפחה מורחבת מגיל צעיר. היתה לה בישראל רק אחות", אומרת אלה, אישה בזנות, שהכירה אותה בתחילת דרכה בעולם הזנות. "היא היתה 'הילדונת' של המקום, מהצעירות שעבדו בבית הבושת". ג' לא רק עבדה בזנות בדירה הדיסקרטית אלא עברה להתגורר בה. "לא היה לה לאן ללכת, לא היה לה בית משלה, היא לא שכרה מעולם דירה", משחזרת אלה. כשבית הבושת ברחוב הירקון 98 נפתח, ג' היתה מהראשונות שהועסקו בו. עד מהרה היא עברה להתגורר בחדר מספר חמש, שבבית הבושת.
"בכל יום היא היתה מתעוררת בקושי רב, קרוב ככל האפשר לשעת תחילת המשמרת בזנות, שהחלה בשעה 18:00", מתארת שרון, אישה בזנות, שהפכה לחברתה במרוצת השנים. "היא היתה מתחילה את המשמרת בשתיית ארבע כוסות וודקה וחגיגת, והיא היתה עושה כ-20 -30 לקוחות בממוצע עד לשעה 6:00 לפנות בוקר".
בתום כל משמרת, כשצבע השמים התחלף משחור לתכול בהיר, היא היתה מתחפרת בשינה, בחדר הקטנטן בבית הבושת שהתרוקן מלקוחות, ומתעוררת רק למחרת בערב לעוד משמרת של 12 שעות עבודה ולתור ארוך של גברים.
"כשאישה בזנות נקלעת למשבר ואין לה מקום לישון בו, אז קורה לפעמים שהיא ישנה במכון או בדירה דיסקרטית שבה היא עובדת", מסבירה אלה, "אבל זה בדרך כלל לפרק זמן קצר. לפעמים גם בחורות מתקשות לשלם על נסיעה במונית לעיר אחרת באמצע הלילה ומעדיפות להעביר לילה בבית הבושת ולנסוע בבוקר הביתה. זה מצב שהוא כמובן אידיאלי למפעילי המקום – עובדת זנות ללא קורת גג, שאין לה לאן ללכת, והיא הופכת לתלויה במקום. מבחינת מפעילי המקום הם יכולים להעיר אותה בכל שעה לתגבורת משמרת ולסמוך על הימצאותה התמידית במקום באיוש משמרות גדושות לקוחות". אלה מדגישה שהמקרה של ג' היה קשה במיוחד. "בקביעת המגורים שלה בבית הבושת היא הפכה לשפחה של תעשיית הזנות. היא עבדה 12 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. חייה התנהלו רק סביב העבודה בזנות - היא עבדה בזנות כל לילה, ישנה בבוקר וקמה שוב לעבוד בזנות. זה היה מעגל החיים שלה. לא היו לה חיים מעבר לזה, לא היה שום עולם עבורה מעבר לחיי הזנות".
"אף פעם לא הצלחתי להבין את זה שהיא ישנה שנים ארוכות בחדר בבית הבושת שבירקון 98", אומרת שרון בכאב גלוי. "זה היה לא נורמלי. במהלך הזמן כשבטחו בה והתרגלו לזה שהיא גרה שם, היא כבר קיבלה מפתח ויכלה לצאת ולהיכנס בצורה עצמאית. הנזק של המגורים בבית הבושת בו היא עבדה ללא הפסקה בזנות נצרב בה - לא היה לה כלום בעולם. היא מיעטה לצאת משם. היא היתה קורבן מובהק של תעשיית הזנות".
בית הבושת הפועל ברחוב הירקון 98 הוא מהוותיקים והידועים בעיר. בכל משמרת הנמשכת כ-12 שעות מועסקות בין 8 ל-12 נשים. במהלך השנים 2010-2011 הוציאה משטרת מחוז תל-אביב צו סגירה לבית הבושת אך באמצעות פלפול משפטי של עורך הדין שייצג את מפעיל המקום, נמנעה סגירת המקום. מפעיל המקום טען שלא מדובר בבית בושת אלא ב'מלונית' להשכרת חדרים. כדי לתעתע ברשויות הפעילות בבית הבושת שברחוב הירקון 98 פוצלה והתקיימה בשתי קומות שבמבנה. הלקוחות טיפסו לקומה השלישית, שם הוצבה "פקידת קבלה", שסיפקה מידע על הנשים בזנות והאקטים המיניים שהן מבצעות. הלקוחות בחרו, שילמו את מחצית הסכום "להשכרת מלונית", ירדו לקומה השנייה במבנה, הכוללת שמונה חדרים; והמתינו לעובדות הזנות שיצטרפו אליהם. הפארסה הזאת התקיימה תקופה ארוכה ושימשה תפאורה לפעילות הזנות שהתקיימה במקום. "לפני כשנה וחצי הבין בעל המקום שאין צורך כבר להתאמץ ולהסתיר את הנעשה", אומרת שרון. "כיום פעילות הזנות מתקיימת בקומה השנייה בלבד. שאר הדירות במבנה מושכרות מעת לעת לאנשי צוות המתפעלים את המקום, ובדירות האחרות בבניין מתגוררים דיירים הערים לפעילות המתקיימת במבנה ומשלימים עימה".
"האווירה במקום הידרדרה והפכה לקשה ולאלימה", אומרת שרון. "מפעיל המקום כבר לא מגיע לבית הבושת, ומנהלי המקום כיום הם השומר ואשתו, שעבדה בעבר כמנקה בבית הבושת. הם נתמכים בחברת שמירה, שעובדיה למעשה גם מנהלים את המקום ומטילים את מרותם על הנשים בזנות - הם קונסים את הנשים בזנות התלויות בהם ובגחמות שלהם. אם לדוגמה התפתח לי עימות עם לקוח ואני מזעיקה שומר אחד, אז נשלחים חמישה שומרים וכל אחד דורש ממני לשלם לו 50 שקלים על הקריאה. כלומר, את נאלצת בגלל עימות עם לקוח לשלם 250 שקלים לחמישה שומרים בגלל שהצטרכת הגנה בסיסית".
ג' היתה לכודה בעולם הזנות קרוב ל-20 שנה. "בתחילת הדרך היתה בה חיות", אומרת אלה, "אבל היא הלכה ואיבדה אותה. בשנים האחרונות כבר ניכרו בה פגעי הזנות. ג' הפכה בהדרגה לאישה חסרת ביטחון, חלשה, חסרת כוחות, כבויה, מובסת".
בשנים שעבדה בבית הבושת ברחוב הירקון 98 היא צרכה אלכוהול, כדורים ממריצים, ובהדרגה היא פיתחה תלות בסמים כדוגמת חגיגת. "בשנים האחרונות היא לא היתה מתחילה משמרת בלי חגיגת", אומרת שרון.
על מצבה הנפשי של ג' אומרת אלה: "ראיתי אותה לא פעם בוכה בבית הבושת. היה לה תמיד קשה להתעורר למשמרת. היה ממש צריך להעיר אותה בקריאות חזקות. היא כל הזמן רצתה לישון. היא היתה טיפוס ישנוני. לא היתה לה אנרגיה. היא שידרה תחושה שאין לה בשביל מה לקום".