princhipeta
New member
אשתי ואני
חלק ראשון- אני אשתי שלי. איך אדע לתאר אותה? היא הכי הטעם שלי עוד לפני שהבנתי בכלל שזה הטעם שלי. רזה כזאת, חטובה, אולי זו מילה יותר למדויקת. והעור שלה מתוח ויפה וכשמרימים לה את החולצה הבטן ממשיכה בקו ישר נורא ונעלמת אי שם בתוך הג'ינס הצמוד הזה שלה והחגורה- כמה מכשולים בדרך אל האושר! יש לה שיער ארוך ומתולתל, היא קצת דומה לי כשחושבים על זה. והיא מתפוצצת אלפי פעמים כשהיא גומרת, ונראית מטורפת לגמרי, כאילו שהגיע סוף העולם, אבל אחרי דקות העולם ממשיך להתקיים. ואז היא שוכבת במיטה, מבולבלת לרגע, כי היא לא ציפתה להיות פה יותר. היא ציפתה להתנפץ לאלפי חלקיקים קטנים ולעוף ולהתפזר באטמוספרה, ופתאום היא עוד פה. ואז היא מסתכלת עליי במבט של תמיהה, ולוקח לה זמן להיזכר מי אני בכלל ואז בשנייה אחת מהירה היא נזכרת ומסתכלת עליי דרך העיניים העצומות, ומחייכת לעצמה חיוך קטן ושליו, כאילו היא התגעגעה- והזרועות הקטנות שלה מצמידות אותי אליה חזק חזק. "מדהים מדהים מדהים מדהים..", היא לוחשת לי לפני שהרגע נגמר, ומדי פעם היא מוסיפה שבחיים היא לא גמרה ככה, או משפטים כמו- איך את עושה את זה? ואני מתמלאת סיפוק ושמחה ורצה לשטוף פנים ולחזור אל החום שלה, אלא שזה כבר התחלף בשינה עמוקה ונותר לי רק להתנחם בגב שהיא מפנה לעברי. ואז אני שוכבת על הגב, הראש כבד מהרהורים נוסח- מה אני עושה פה? והעיניים שלי פתוחות לרווחה, מביטות בהתרסה בתקרה, בחלל המלא צללים של הלילה, סופרת את הסדקים שבצבע ומסרבת בתוקף ללכת לישון. אולי זה נשמע טיפשי אבל אם ארדם אני אתן לה את ברכתי לעניין. אני מסרבת להרפות מזה עד לשלב שבו אני כבר יודעת בדיוק איך אני אסתכל עליה בבוקר ובאיזה מילים אבחר כדי להיפרד ממנה, אבל הכל רק מילים ועוד מילים, ועוד. וכשאני בטוחה שזה מה שאני אעשה ברגע שהיא תקום, אני נרדמת, עצובה ועייפה והיא עוד ישנה לה את שנת השלווה המתוקה שאופפת אותה ואני בכלל לא שם איתה, ופתאום זה מרגיש לי כאילו אני כותבת בכלל על מישהי אחרת. בחורות הן לפעמים רגשות ואכזבות. חלק שני- היא כבר שלוש שעות שאנחנו במיטה והיא עדיין לא נרגעת. כמה אנרגיות יש לה? איך שהגעתי העיניים שלה נפתחו והיא התלהבה וקפצה עליי וחיבקה אותי חזק. לפעמים זה מרגיש כאילו שהיא כלב קטן שהיה כל היום בבית לבד, ובשנייה שהוא שומע את המפתח במנעול הוא מזנק וקופץ עליך ומלקק לך את כל הפנים. כאילו שלא נפגשתם שנים ובעצם עברו רק כמה שעות מהבוקר, אבל ההתלהבות לא פוסקת אף פעם. איך היא עושה את זה? הקשר שלנו משחק פינג פונג מהיר בעיניה, אולי יותר כמו מטקות של החבר'ה המיומנים האלו בחוף בקיסריה, שהכדור שלהם טס ב 60 קמ"ש לפחות ואין שנייה אחת של דליפת מחשבות. אז לפעמים כשאני יושבת לנוח בצד, היא ממשיכה לשחק קצת עם עצמה, לא נחה לרגע, עד שאני צוברת מספיק כוחות כדי לחזור לכושר. ובסוף היום בא לי רק לשכב איתה ככה במיטה, לנהל שיחה שקטה ולהעביר את היד בים התלתלים השמחים שלה ולשמוח מהפשטות שלנו. אבל אפילו בלילה היא קפיץ. אני שומעת בקול שלה כשהיא אומרת לילה טוב את האכזבה. איך באמצע המילה יש סדק קטן ואז היא נהיית שקטה מאוד, שקטה באופן לא טבעי כמעט, באופן מתכתי וריק ואני יודעת שזה לא מספיק לה, שהיא צריכה יותר. אז אני עושה אליה צעד קטן, בלתי מורגש מספיק כדי לסגת אחורה וקצה היד שלי נוגע בקצה היד של היא שוכבת על הבטן, סימן מובהק שהיא התייאשה להלילה, והיא באמת מתכוונת ללכת לישון. היא כל כך קפואה כשהיד שלי נוגעת בשלה אני יכולה להישבע שהיא הפסיקה לנשום רק כדי לבדוק אם זה אמיתי. אני כבר שומעת את המח שלה זועק פקודת 'הקשב' עניינית לכל הגוף והאיברים כולם נמתחים ולא מעזים לזוז בזמן המסדר. לפעמים היא נשברת ומתחילה לנשק אותי בטירוף, סתם ככה מתוך החושך, כאילו שזה היום האחרון. תמיד היא עושה את זה בלילות, כאילו שבאור היא מתביישת. לפעמים אני גם נשברת לי קצת ואז היא מפשיטה אותי לאט כאילו שיש לנו את כל הזמן שבעולם מרגע שהסכמתי. לרגע אני רואה אותה רק כצללית שקופה ופתאום היא כל כך יפה, האישה שלי ובא לי רק לטבוע בה ולהרגיש את כל המשקל שלה עליי ושלא תלך לעולם. רק לחבק אותה מכל הלב ויש לי הרגשה טובה בכל הגוף, פה בעולם שלנו. לרגע אחד אני שוכחת שאמצע השבוע ומחר יש לי שיעור חשוב ואחר כך עוד מיליון חיים קטנים לחיות ופשוט רוצה אותה, אשתי שלי. והיא מלטפת את כולי ונושכת לי את הכתף וצוחקת ועולה ויורדת ולרגע היא מתנתקת ממני ושמה לי את הדיסק שאני אוהבת וחוזרת אליי, והגוף שלה קצת קר מהאוויר מחוץ למיטה. השפתיים שלה לא מתנתקות ממני לרגע, והיא מחייכת לרגע במבוכה ואולי קצת מסמיקה וצוחקת שיש לה צרכים אוראליים שוקעת בתוכי למשך זמן שאני לא יודעת להגדיר. ואני מרגישה כל תנועה שלה ישר בתוכי ועפה לעולמות אחרים והכל צבעים וצורות ופתאום כל החושים שלי נעלמים, אני רק מרגישה את כל הגוף שלי נדרך והפה שלי נהיה יבש נורא והמוזיקה נשמעת כל כך מרחוק, כאילו שילדים משועממים שמים אותה באוטו, למטה, ברחוב. ופתאום היא נעלמת לי, ואני שטה לי לבד, כמו בלון הליום שנשמט למישהו מהיד, מרחפת לי אי שם, ערה וישנה, כאילו שאכלתי עכשיו ארוחת צהריים במסעדה טובה, ואני כבר אחרי הקינוח והקפה וכל מה שבא לי זה להישאר בשלווה הזו לתמיד. ככה מתחת לשמיכה והיא פה ושם ואני מלמלת אליה מילים מנומנמות, מלטפות, שתדע, אשתי, שזה הכל בזכותה והיא האחת ואני מקווה שהיא מרגישה אותי למרות שסובבתי את הגב. ואז היא מוצאת אומץ ומחבקת אותי מאחור, האישה האמיצה שלי ופתאום אני קולטת שהיא נשארה לגמרי לבושה ומתישהו גם אני הספקתי להתלבש. עוד עוברת בי מחשבה בראש עליה, על איך זה שהיא לא רוצה שגם אני אגע בה, היא באמת לא רוצה? אולי היא רוצה ושותקת ופתאום אני מרגישה שאנחנו שתי זרות שוב ועם המחשבה הזו אני נרדמת.
חלק ראשון- אני אשתי שלי. איך אדע לתאר אותה? היא הכי הטעם שלי עוד לפני שהבנתי בכלל שזה הטעם שלי. רזה כזאת, חטובה, אולי זו מילה יותר למדויקת. והעור שלה מתוח ויפה וכשמרימים לה את החולצה הבטן ממשיכה בקו ישר נורא ונעלמת אי שם בתוך הג'ינס הצמוד הזה שלה והחגורה- כמה מכשולים בדרך אל האושר! יש לה שיער ארוך ומתולתל, היא קצת דומה לי כשחושבים על זה. והיא מתפוצצת אלפי פעמים כשהיא גומרת, ונראית מטורפת לגמרי, כאילו שהגיע סוף העולם, אבל אחרי דקות העולם ממשיך להתקיים. ואז היא שוכבת במיטה, מבולבלת לרגע, כי היא לא ציפתה להיות פה יותר. היא ציפתה להתנפץ לאלפי חלקיקים קטנים ולעוף ולהתפזר באטמוספרה, ופתאום היא עוד פה. ואז היא מסתכלת עליי במבט של תמיהה, ולוקח לה זמן להיזכר מי אני בכלל ואז בשנייה אחת מהירה היא נזכרת ומסתכלת עליי דרך העיניים העצומות, ומחייכת לעצמה חיוך קטן ושליו, כאילו היא התגעגעה- והזרועות הקטנות שלה מצמידות אותי אליה חזק חזק. "מדהים מדהים מדהים מדהים..", היא לוחשת לי לפני שהרגע נגמר, ומדי פעם היא מוסיפה שבחיים היא לא גמרה ככה, או משפטים כמו- איך את עושה את זה? ואני מתמלאת סיפוק ושמחה ורצה לשטוף פנים ולחזור אל החום שלה, אלא שזה כבר התחלף בשינה עמוקה ונותר לי רק להתנחם בגב שהיא מפנה לעברי. ואז אני שוכבת על הגב, הראש כבד מהרהורים נוסח- מה אני עושה פה? והעיניים שלי פתוחות לרווחה, מביטות בהתרסה בתקרה, בחלל המלא צללים של הלילה, סופרת את הסדקים שבצבע ומסרבת בתוקף ללכת לישון. אולי זה נשמע טיפשי אבל אם ארדם אני אתן לה את ברכתי לעניין. אני מסרבת להרפות מזה עד לשלב שבו אני כבר יודעת בדיוק איך אני אסתכל עליה בבוקר ובאיזה מילים אבחר כדי להיפרד ממנה, אבל הכל רק מילים ועוד מילים, ועוד. וכשאני בטוחה שזה מה שאני אעשה ברגע שהיא תקום, אני נרדמת, עצובה ועייפה והיא עוד ישנה לה את שנת השלווה המתוקה שאופפת אותה ואני בכלל לא שם איתה, ופתאום זה מרגיש לי כאילו אני כותבת בכלל על מישהי אחרת. בחורות הן לפעמים רגשות ואכזבות. חלק שני- היא כבר שלוש שעות שאנחנו במיטה והיא עדיין לא נרגעת. כמה אנרגיות יש לה? איך שהגעתי העיניים שלה נפתחו והיא התלהבה וקפצה עליי וחיבקה אותי חזק. לפעמים זה מרגיש כאילו שהיא כלב קטן שהיה כל היום בבית לבד, ובשנייה שהוא שומע את המפתח במנעול הוא מזנק וקופץ עליך ומלקק לך את כל הפנים. כאילו שלא נפגשתם שנים ובעצם עברו רק כמה שעות מהבוקר, אבל ההתלהבות לא פוסקת אף פעם. איך היא עושה את זה? הקשר שלנו משחק פינג פונג מהיר בעיניה, אולי יותר כמו מטקות של החבר'ה המיומנים האלו בחוף בקיסריה, שהכדור שלהם טס ב 60 קמ"ש לפחות ואין שנייה אחת של דליפת מחשבות. אז לפעמים כשאני יושבת לנוח בצד, היא ממשיכה לשחק קצת עם עצמה, לא נחה לרגע, עד שאני צוברת מספיק כוחות כדי לחזור לכושר. ובסוף היום בא לי רק לשכב איתה ככה במיטה, לנהל שיחה שקטה ולהעביר את היד בים התלתלים השמחים שלה ולשמוח מהפשטות שלנו. אבל אפילו בלילה היא קפיץ. אני שומעת בקול שלה כשהיא אומרת לילה טוב את האכזבה. איך באמצע המילה יש סדק קטן ואז היא נהיית שקטה מאוד, שקטה באופן לא טבעי כמעט, באופן מתכתי וריק ואני יודעת שזה לא מספיק לה, שהיא צריכה יותר. אז אני עושה אליה צעד קטן, בלתי מורגש מספיק כדי לסגת אחורה וקצה היד שלי נוגע בקצה היד של היא שוכבת על הבטן, סימן מובהק שהיא התייאשה להלילה, והיא באמת מתכוונת ללכת לישון. היא כל כך קפואה כשהיד שלי נוגעת בשלה אני יכולה להישבע שהיא הפסיקה לנשום רק כדי לבדוק אם זה אמיתי. אני כבר שומעת את המח שלה זועק פקודת 'הקשב' עניינית לכל הגוף והאיברים כולם נמתחים ולא מעזים לזוז בזמן המסדר. לפעמים היא נשברת ומתחילה לנשק אותי בטירוף, סתם ככה מתוך החושך, כאילו שזה היום האחרון. תמיד היא עושה את זה בלילות, כאילו שבאור היא מתביישת. לפעמים אני גם נשברת לי קצת ואז היא מפשיטה אותי לאט כאילו שיש לנו את כל הזמן שבעולם מרגע שהסכמתי. לרגע אני רואה אותה רק כצללית שקופה ופתאום היא כל כך יפה, האישה שלי ובא לי רק לטבוע בה ולהרגיש את כל המשקל שלה עליי ושלא תלך לעולם. רק לחבק אותה מכל הלב ויש לי הרגשה טובה בכל הגוף, פה בעולם שלנו. לרגע אחד אני שוכחת שאמצע השבוע ומחר יש לי שיעור חשוב ואחר כך עוד מיליון חיים קטנים לחיות ופשוט רוצה אותה, אשתי שלי. והיא מלטפת את כולי ונושכת לי את הכתף וצוחקת ועולה ויורדת ולרגע היא מתנתקת ממני ושמה לי את הדיסק שאני אוהבת וחוזרת אליי, והגוף שלה קצת קר מהאוויר מחוץ למיטה. השפתיים שלה לא מתנתקות ממני לרגע, והיא מחייכת לרגע במבוכה ואולי קצת מסמיקה וצוחקת שיש לה צרכים אוראליים שוקעת בתוכי למשך זמן שאני לא יודעת להגדיר. ואני מרגישה כל תנועה שלה ישר בתוכי ועפה לעולמות אחרים והכל צבעים וצורות ופתאום כל החושים שלי נעלמים, אני רק מרגישה את כל הגוף שלי נדרך והפה שלי נהיה יבש נורא והמוזיקה נשמעת כל כך מרחוק, כאילו שילדים משועממים שמים אותה באוטו, למטה, ברחוב. ופתאום היא נעלמת לי, ואני שטה לי לבד, כמו בלון הליום שנשמט למישהו מהיד, מרחפת לי אי שם, ערה וישנה, כאילו שאכלתי עכשיו ארוחת צהריים במסעדה טובה, ואני כבר אחרי הקינוח והקפה וכל מה שבא לי זה להישאר בשלווה הזו לתמיד. ככה מתחת לשמיכה והיא פה ושם ואני מלמלת אליה מילים מנומנמות, מלטפות, שתדע, אשתי, שזה הכל בזכותה והיא האחת ואני מקווה שהיא מרגישה אותי למרות שסובבתי את הגב. ואז היא מוצאת אומץ ומחבקת אותי מאחור, האישה האמיצה שלי ופתאום אני קולטת שהיא נשארה לגמרי לבושה ומתישהו גם אני הספקתי להתלבש. עוד עוברת בי מחשבה בראש עליה, על איך זה שהיא לא רוצה שגם אני אגע בה, היא באמת לא רוצה? אולי היא רוצה ושותקת ופתאום אני מרגישה שאנחנו שתי זרות שוב ועם המחשבה הזו אני נרדמת.
