"אתה מוכן כשאתה מוכן" - תשובה גרועה

יובאבא

New member
"אתה מוכן כשאתה מוכן" - תשובה גרועה

עולה כאן שוב ושוב השאלה של אנשים בני 18, לפעמים אפילו פחות, שממש רוצים לעזוב את הבית אבל לא יודעים אם כדאי, ואיך זה יהיה , ואיך בכלל לעשות את זה. אני קוראת את ההודעות האלו וממש מבינה אותם, כי בגיל הזה גם לי לא היה כזה נהדר בבית. העניין הוא שבמשך שנה אחת בתיכון כן גרתי לבד, ודווקא היה בסדר, אז ידעתי לקראת מה אני הולכת. אבל איך באופן כללי יודעים שמוכנים לזה? אצל רוב האנשים שאני מכירה זה אמנם "קרה מעצמו", בגלל אילוצים חיצוניים (צבא, הרבה פעמים, או אוניברסיטה), אבל בכל מקרה הם היו צריכים להחליט שהם מוכנים לזה. אז איך יודעים? כלומר, אם ממש ממש רע בבית, כמו שחלק מהאנשים סיפרו כאן, אז זה בעיקר נראה כאילו אין מה להפסיד, אבל מה לגבי כל היתר? אז במקום הזה אני ממש מנועה מלתת עצות כי, כאמור, התנסיתי בזה מספיק מוקדם בשביל לדעת איך זה, אבל ממש מסקרן אותי לדעת איך אנשים אחרים הגיעו להחלטה שהניעה אותם לצאת מהבית. ועוד הערה בקשר לעניין הגיל. כתבתי את זה בפורום סטודנטים ואכתוב את זה גם כאן: מתי קרה המהלך בו אנשים בשנות העשרים שלהם כבר לא נחשב צעירים??? ניחא אם היו מסמנים שם קטגוריית "קטינים", אבל באמת, אפשר לחשוב ששיערכם מאפיר, עורכם מתפורר ואתם סובלים מאובדן זיכרון! כולה עברו יותר משנתיים מאז שסיימתם תיכון. זה נשמע כאילו בני העשרים ומשהו הם עמוק בתוך הפאוזה בורגנית שלהם, עם דירה, שתי מכוניות וכלב אבל בסופו של דבר רובנו תפרנים רק קצת פחות משהיינו לפני כמה שנים, והרבה מאיתנו פשוט נמצאים בסוג אחר של בית ספר. דווקא ממש בסדר לי הקטיגורי "צעירים".
 

goldy

New member
התמריץ שלי: אימא פולנייה ../images/Emo122.gif

עד כמה המצב גרוע? כשמספרים בדיחות על פולניות יש לי מה להוסיף (חומר מקורי לחלוטין) ואת בדיחות הסקס אני מוכיח כראייה נסיבתית (אם הרוב נכון, אז הכל נכון). החל מגיל 15, תחילת ההתבגרות המנטלית, קו המחשבה משתנה כל הזמן. ברגע שמנסים לדאוג לפרנסה קו המחשבה משתנה עוד והבן אדם כבר לא מתפקד כתלמיד תיכון. "קרה מעצמו" זה ההסבר הכי טוב: זה קורה באופן טיבעי. הזדקנות פיזית זה לא בהכרח התבגרות מנטלית: מה שמשנה זה מה שחושבים, לא איך נראים.
 

יובאבא

New member
נכון, אבל זה לא רק הכסף

אני אשקר אם אני אומר שתמכתי בעצמי באופן בלעדי מן ההתחלה. ההורים שלי בפירוש עזרו , אבל עם האתגרים של המעבר בפועל הייתי צריכה להתמודד לבד, זה לא משהו שנמדד בכסף. ולהיות מסוגלת לתמוך בעצמי הגיע רק אחרי שכבר גרתי לבד.
 

xslf

New member
הכסף מהווה שיקול חשוב מאוד

כי לא תמיד ההורים יכולים לעזור, ותמיד הייתה לי מוזרה ההנחה של אנשים מסויימים שאבא ואמא יעזרו. את הלימודים שלי אני אממן לבד. את כל השנים של מגורים מחוץ לבית מימנתי לבד- את הדירה, את המקרר, את האוכל. אני רוצה ללמוד נהיגה, אבל גם את זה אצטרך לממן לבד. ואני מסרבת להכנס למשיכת יתר לפני החתונה
אז כן, אז זה אומר רמת חיים נמוכה יותר (בדירה החדשה אליה אני עוברת לא תהיה לי טלויזיה בכלל, וכבר גרתי שנה וחצי בדירה ללא טלויזיה), וזה אומר להספיק דברים לאט יותר (אי אפשר גם ללמוד באוניברסיטה וגם להוציא רשיון נהיגה, כי התקציב החודשי מוגבל), וזה אומר מחשבה ל"ימות גשמים" ולהצטמצם עוד קצת כדי לשים כסף בצד כל חודש (וכשהחברה בה עבדתי נסגרה, שמחתי מאוד שעשיתי את זה, ולא הוצאתי את הכל, כך שיכלתי להמשיך לממן את עצמי עד שמצאתי עבודה חדשה). למה להכנס לכל הכאב ראש הזה בגיל 17 18? מה בוער? למען האמת, אף פעם לא הבנתי את העניין של "לצאת מהבית כדי להוכיח שאני יכולה". אולי זה בגלל שגדלתי בפנימיות, יציאה מהבית תמיד נראתה לי כמו עוד משהו שהחיים זורקים לעברך בשביל להתמודד איתו, לא מטרה בפני עצמה. הרי במוקדם או במאוחר כולנו עוזבים את בית ההורים, כך ששזה יקרה מתישהו. יציאה מהבית לפעמים זה אמצעי- להתפתחות והתקדמות אישית, למניעת חיכוכים, ללימודים ועבודה במקום אחר ולפעמים זה אילוץ. אבל מטרה? את זה לא הבנתי אף פעם.
 

kiticat

New member
האמממ

כפי שנאמר- לחסוך מהמשכורת 10 אחוז. לשים בצד. אם מפוטרים, האוטו מתקלקל, המקרר מתקלקל. נסיעה דחופה, קנייה דחופה- יש כסף בצד. וגם אם לא קרה שום דבר, אז התחלתם לחסוך לחתונה שלכם. ביג דיל....
 
למעלה