אתם מרגישים כעס כלפי עצמכם?
בשנת אבל של אבא הייתי בנאדם כ"כ כועס..כעסתי על כל דבר שרק יכולתי, כעסתי על זה שאיבדתי אבא בגיל 19, כעסתי על אמא שלי, על אחים שלי, על זה שאמא שלי הייתה מתייעצת בקשר לכל דבר כמעט עם הדודים, על זה שהדברים לא היו כמו שרציתי, על זה שהחיים שלי לא אותו דבר כמו שהיו אז ועוד..ואני יודעת שאין לי על מה לכעוס כי אף אחד לא אשם בשום דבר האובדן הפך אותי לבנאדם כזה..הכעס הזה עבר קצת אבל עדין יש בי כעס על כל מיני דברים שלא קשורים לאובדן כאילו האובדן הוא הבסיס לכל הכעסים..האובדן שינה אותי לגמרי מצד אחד אני בנאדם יותר רציני, כועס לפעמים קשה לי לשמוח באמת איפה שצריך ומצד שני אני בנאדם יותר בוגר אני יותר מבינה את המשמעות של החיים, פתאום כל דבר בחיים שלי קיבל משמעות ... קרה לכם שבעקבות האובדן אתם מרגישים כעס כלפי עצמכם או כלפי דברים אחרים שקורים? כאילו אתם חושבים לעצמכם "אילו אבא/אמא היו כאן זה לא היה קורה"?
בשנת אבל של אבא הייתי בנאדם כ"כ כועס..כעסתי על כל דבר שרק יכולתי, כעסתי על זה שאיבדתי אבא בגיל 19, כעסתי על אמא שלי, על אחים שלי, על זה שאמא שלי הייתה מתייעצת בקשר לכל דבר כמעט עם הדודים, על זה שהדברים לא היו כמו שרציתי, על זה שהחיים שלי לא אותו דבר כמו שהיו אז ועוד..ואני יודעת שאין לי על מה לכעוס כי אף אחד לא אשם בשום דבר האובדן הפך אותי לבנאדם כזה..הכעס הזה עבר קצת אבל עדין יש בי כעס על כל מיני דברים שלא קשורים לאובדן כאילו האובדן הוא הבסיס לכל הכעסים..האובדן שינה אותי לגמרי מצד אחד אני בנאדם יותר רציני, כועס לפעמים קשה לי לשמוח באמת איפה שצריך ומצד שני אני בנאדם יותר בוגר אני יותר מבינה את המשמעות של החיים, פתאום כל דבר בחיים שלי קיבל משמעות ... קרה לכם שבעקבות האובדן אתם מרגישים כעס כלפי עצמכם או כלפי דברים אחרים שקורים? כאילו אתם חושבים לעצמכם "אילו אבא/אמא היו כאן זה לא היה קורה"?