../images/Emo13.gif ../images/Emo63.gifאז הסיפור שהיה כך היה:
בתחילת החודש יצר איתי קשר בחור מקסים בשם אופיר, שנודע לימים כאחד ממנועי הטורבו של קבוצת צלמים שנקראת
קליק ארט. מסתבר שהקבוצה הזאת, המונה צלמים וחובבי צילום, מקדישה מזמנה וממרצה לפרוייקטים של עזרה לקהילה בכל הארץ, או במילים שלהם: "צילום למען הקהילה". אופיר סיפר שהם מתארגנים לנסיעה לדרום, לאיזור בו שגרת היומיום היא שגרה של חרדה, פחד, וחיים בצל הסכנה. היעד : קיבוץ
כפר עזה, שמזה שנים ארוכות סופג מטחי קסאמים בלתי פוסקים. החלטתי להצטרף אליהם. בשקט, בנעימות ובאהבה גדולה, התארגנה לה אט אט קבוצה נכבדה של כ- 20 צלמים, שתי מאפרות, טים טם הקוסם הליצני ואני, וכמובן מיניבוס ממוזג ונהג תרומת
עמותת עמ"ן (עיר מתנדבת נוער). כולנו נפגשנו בשבת, בשעות הבוקר המאוד מוקדמות, נחושים ודבקים במשימה הקבוצתית שלנו:
ליצור הפוגה של הומור וכיף עבור הילדים של הדרום. כבר בנסיעה קיבלנו תדרוך מפורט על הדרך שבה הפעילות הולכת להתבצע. מתחם הפעילות יחולק לתחנות הפעלה, ביניהן: תחנת איפור וקעקועי גוף, תחנת סטודיו לצילום אומנותי, תחנת מחשבים והדפסת תמונות, תחנת אופטיקה עם הדרכה על מצלמות ועל צילום, ובמת הופעה בו טים טם הקוסם יפעיל את קסמיו על הילדים. ואני שאסתובב בין כולם. במקביל אופיר חילק את הצלמים לקבוצות לפי תחנות ההפעלה. חלקם הסתובבו וצילמו ילדים בשטח, חלקם היו צמודים למאפרות, חלקם הפעילו את המחשבים והמדפסות, חלקם צילמו צילומי סטודיו מקצועיים, אחד יחיד ומיוחד העביר סדנת אופטיקה וצילום לילדים שהתעניינו, ואחד גם היה צמוד אליי....
הגענו למקום והתקבלנו בזרועות פתוחות. במקצועיות ובשלווה הוקמו התחנות באולם ועד מהרה החלו הילדים וההורים להיכנס ולהציף את המקום. חלק מהילדים הגיעו צמודים לחיק ההורים, חלקם דבוקים לידיים ולרגליים של הוריהם, רובם עם פנים עצובות שלא לדבר על ההורים שנראו חסרי אונים ועייפים מלנסות להעלות את מורל הילדים. כמות האהבה והנתינה שמילאה את חלל אולם בית התרבות שלהם הצליחה אט אט לחלחל לליביהם של כולם. חלקם שיתפו פעולה מייד, חלקם הפשירו מהר וחלקם לאט, חלקם אף סירבו לחייך. אולם, בסופו של דבר, המקום היה מלא באנרגיות מטורפות, בהומור, בכיף אדיר, בצעקות ילדים, בהשתוללויות ובאווירה של הפנינג אמיתי. עבורי, בתור ליצנית רפואית, שהסתובבה ביניהם, היה המצב מאוד דומה למצב הילדים המאושפזים בבתי החולים. זכיתי לראות מהפך אמיתי של מצב הרוח של הילדים מול העיניים. ממצב של עצבות, חוסר אונים, פחד וייאוש, זכיתי לראות איך הם לאט נפתחים. לאט לאט הגיבו אליי, לאט לאט הסכימו עוד ועוד ילדים שיגעו בהם, הסכימו שיאפרו אותם. עם חלקם היה דיי בקצת דירבון והכנסת אנרגיה ועם חלקם ממש עשיתי אינטראקציות אחד על אחד תוך יצירת דיאלוג, התאמה למקום בו הם נמצאים ומשיכתם משם למעלה. ממש בדומה למצב שפגשתי בזמן המלחמה בצפון וגם בפעם הקודמת שהייתי בדרום.
אספר סיפור אחד לדוגמא כי קצרה היריעה מהלכיל את כמות הקסמים והסיפורים שקרתה שם באותו הבוקר:
ברגע מסויים קרה לי אחד הצלמים לעבר הכניסה. הוא טען שמגיעים מלא ילדים חדשים והם לא רוצים להתאפר ולא רוצים להצטלם ולא רוצים שום דבר. הלכתי לבדוק את העניין. מצאתי בכניסה אמא עם שני ילדים. האחד כבן ארבע, עצוב למדי, מפוחד, שאחז בידו האחת ברגל של אימו וסרב לעזבה וידו השנייה זוג מטקות מפלסטיק וכדור. רוצה להתאפר? לא. רוצה להצטלם? לא. רוצה לשחק איתי משחק? לא. ואז, בדרך המופלאה של ההקשבה והאהבה, הוצאתי מהתיק שלי בועות סבון והתחלתי לאמן את הילדון לטורניר אלוף האלופים בפיצוץ בועות סבון בעזרת מטקות מפלסטיק. תאמינו או לא אבל הידיים שלו היו כל כך עסוקות בלהחזיק את המטקות ולפוצץ בועות סבון כך שבשלב מסויים הוא בכלל שכח שהוא כבר עזב לאמא שלו את הרגל והיא בכלל הלכה לרגע לצד להצטלם עם אחותו הגדולה. שלא לדבר על כך שאח"כ הוא הסכים לתת לי יד, וללכת איתי יד ביד, ועם אמא שלו כמובן, ביד השנייה, לעבר המאפרת, שהפכה אותו לבוב ספוג יפיפה. וכמובן שאח"כ הוא גם הצטלם, וגם ראה את המופע של טים טם ואפילו חייך לקראת הצהריים.
מה אומר ומה אגיד, בכל פעם אני מקבלת תזכורת נוספת לעד כמה המקצוע שלנו חשוב, מאפשר, נוגע ומשפיע. בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי שבויה באהבה גדולה לילדים מקסימים שמסכימים לפתוח את הלב שלהם ולתת לי להיכנס ולהשפיע. אני פשוט מלאת תודה על ההזדמנות הנפלאה שנפלה בחלקי להיות חלק מקבוצה כל כך מיוחדת של אנשים. אנשים מן השורה, שאינם מטפלים, אינם ליצנים רפואיים, אינם פסיכולוגים או עובדים סוציאלים, פשוט קבוצה של אנשים מלאים באהבת אנוש, שהחליטו לפתוח את הלב שלהם לתושבי הדרום. בנתינה ענקית, בחיוכים רחבים ובאהבה גדולה הם חיבקו בעדשות המצלמות שלהם את כל האנשים שהגיעו באותו הבוקר. והיו שם כמה עשרות. הם הקיפו אותם באהבה, נתנו להם את מלוא תשומת ליבם, גרמו להם להרגיש יפים ומיוחדים – ומה עוד בן אדם צריך? זה כל כך פשוט וכל כך יפה. ממש לא צריך לעשות הרבה. רק צריך לרצות, צריך לפתוח את הלב, לתת, והשאר כבר מגיע בצורה הכי טיבעית ואנושית שיכולה להיות.
ואם גם אתם הייתם, בצפון או בדרום, ראיתם, חוויתם, נגעתם בלב אחרים, אשמח מאוד מאוד לשמוע סיפורים