fayd הפשוש
New member
בבקשה תגיבו לי זה כל כך חשוב לי
(הערה כל מה שמסופר כאן היה כשהיה לי שער ארוך מאוד עכשיו יש לי גלח) המלצר הצעיר מחיך אליו, בליבו הוא חושב עליו, בגילו, בארץ אחרת, בחיים אחרים, והחיוך המבויש כשאמר שאולי הוא ניראה, אבל הוא קטן ממנו בהרבה, אז נישבר הקרח בינם. המלצר הצעיר שוב מחיך אליו, מחווה מבט לעבר השלוחן ששמר לו, ואומר: "יפה לך פזור, אתה יודע?" השפה שלו בדיאלקט שלו, הוא מהרהר בפעם האחרונה ששחרר את השער מיסוריו, זה היה ליפניי זמן רב, בזמן אחר, בארץ אחרת. "יפה לך פזור!" המלצר חוזר ואומר שהוא עוד לא ראה אותו ככה, ניעור רפלקסיבי של השער אחורה, זה שנים שלא עשה את התנוע המסוימת הזו, כניראה שלמוח זיכרון משלו, רשף כתום ניתז לו לאחור בתנופה, פעם לתנוע הזאת היו הדים, הוא עוצר לחשוב על המבטים שהיו נינעצים בו, שוב, בזמן אחר, בארץ אחרת, איין שום חבל, כלב הכובל אותו לקירות לבנים. "יפה לך פזור", המלצר חוזר ואומר, ניעור סופנטני של השער אחורה, זה שנים שלא עשה את התנוע הזאת. והוא אוהב את העיר הזאת, בגשם שלה, בים השחור, בזרות והניתוק שהיא כופה אליו. הוא אוהב וניקרע, ניקרע בגעגועים, הוא מבותר בריגשות אשם, הזעזוע הוא עמוק, צעד דרסטי וחסר פשרות, ניתוק של פעם בחיים שלא יוכל שוב להיתחבר לעולם. הכל נותר מאחור, כל העולם הישן, כל המוכר והידוע, הכל. כל הזמן זה לא מרפה, הוא חושב על זה כל הזמן. הם לא הבינו, ולא יבינו לעולם. הוא לא רצה כלום, לא ביקש דבר, הוא רק רצה לחיות לבד, רק רצה שקט, רק ביקש ללכת. והם אף פעם לא יבינו כמה הוא רק רצה ללכת, מהם! ממנו, ממנה, ומכל הקברים הלבים שמסביב. "כדי שתלך ככה כל הזמן, זה ממש יפה!". המלצר חוזר ואומר, הוא ניעור באחת משרעפיו, היד שוב יורדת מהצוור, איין שום שרוך שום חבל, כבל, שרשרת של זהב. בארץ אחרת יש אדם המיסתכל מחוץ לחלון, אל הים. בארץ אחרת יש אדם השולח יד מרפרפת אל הצוואר, ועצמית ממשת חוט של זהב נישכח, שכבר לא נימצא שם, אך עדיין מורגש. מתחת לבגדים בוערות לו צלקות שחורות, תכשיטים שחורים על עור לבן, תכשיטים שחורים על עור חסר שמש, איש לא רואה, איש לא יראה, איש לא שמע, ולא ידע, תכשיטים מארץ אחרת, מתנות מעולם אחר של תמונות מטושטשות בדימיון ובזיכרון, פנים שכוחות של אנשים אשר מזמן נישכחו בארץ אשר מעבר לים שטופת שמש ואור, ושינה, מהארץ שטופת הגשמים, והשקט המאופק. כל הזמן, כל החיים, כל השנים, הקילומטרים, כל המימים והלילות, הפנים והשמות, הזיכרונות והחלומות, החוף היחידם והאחרון, הכל נותר שם. יד נישלחת לצוואר לבן וריק. איש לא שמע ואיש לא ידע, איש לא מכיר או זוכר, ראש זקוף! איין צורך להשפיל מבט, בארץ אשר מעבר לים הכל אחרת. מנער שער מגשם, בפתח הקפה, זורק שלום לקבועים, קפה על השולחן מוכן כבר אם עט ודפים. והמלצר אומר: "יפה לך פזור אתה יודע?", והיד שוב על הצוואר, כבר איין שם שרשרת שתיקשור. ביד מרפרפת הוא עולה עד עצמות הבריח בחיפוש, שם אלהין יד, כמה הן בולטות, פיתאום עולה לו תמיהה מסוימת על האהבה שלו לחלק הזה של הגוף, ולא לחלק אחר, אך זה. מול מראה גדולה נישקפת דמות, זה אני?, זה הוא?, מי זה? מי אתה? שאלה הניזרקת לחלל החדר האטום בחשכחותו, וקריר בבדידותו, זה הבן שלי, לך מכאן!, הוא אומר בתקיפות לדמות שבמראה, אדם זר לחלוטין נישקף ממנה, אדם זר שרוך בקשריי קרני שמש דרך תריס סגור, סיגריה!, מול המראה, הוא מיתקרב, היד מרפרפת על שתי עצמות גבוהות, גרומות, בולטות. מי זה?, שאלה חסרת תשובה. שאלה חסרת הגיון. זה מפחיד, הוא אומר לקירות, ארבע בידיוק, הוא דאג להסיר את היתר, שלא יעטפו אותו, שלא יסגרו אותו, שוב, זה מלחיץ, הוא אומר לחלונות הגדולים, קיר שלם של חלונות, עם ים שיוכל ליראות אותו ולדבר איתו גם כשלא, הוא לא יכול ללכת אליו וליכתוב על חופו מילים שרק הים ישמע, ליטף גליו את החוף, שוב היד עולה לעבר הצוואר. מוזיקה, מוזיקה, זה מה שאני צריך, מוזיקה. מול מראה נישקפת דמות, השמש נעלה, בימקומה פלש הגשם, דרך החלון על המידרכה, בורכים אנשים מהגשן לתוך הקפה הקבוע שלו. ליצדה של העיר יש פס צהוב ארוך ארוך לאורכה של העיר. בבנין מולו יש גם חלונות אבל פעם לא ראו אותם, פעם עמדה פה חומה, גבוהה, שהפרידה, כמו החומה שמפרידה בינו לבין הדמות שבמראה, כמו הארץ שלי מעבר לים, והארץ הזו, כאן איין גלים, ואיין חול אמיתי שאפשר ליכתוב אליו ולצייר אותיות, שרק הים שומע. אפילו המוזיקה פה שונה, ומוזר שהוא חושב ככה, הריי הוא נולד פה, במראה עומד לו בחור אחר, שונה, אחד שהכיר פעם דומה לו מאוד, עכשיו הוא דומה לו יותר. הבגדים, השער, הנעלים, והעינים, כחולות, קרות, קשות, זיגוג של ריחוק מפריד בינו לדמות של המראה, זה לא אני, זה רק מי שהם רוצים שאהייה, היד מרפרפת על המוואר, ריק, איין במה להיתעסק, רק עצמות ותו לא. בדרך החוצה, הבית עטוף בחשכת גשם אפור, הגשם משך אותו לשם מההתחלה, הגשם, הים, והזרות. במראה עומדות שתי דמויות, הזר והוא, היום אני עצמי של עור ואורץ אחרת בארץ אחרת. יד נישלחת לצוואר נטול משכית, נטול קישוט, ביד מרפרפת הוא עולה עד עצמות הבריח בחיפוש, כמה הן בולטות, הוא מניח אליהן יד. ואייך אפשר ביכלל להסביר להם?, אייך אפשר להסביר להם את פשר העצבות שיורדת אחריי שעוד יום ניגמר, איין שום מוצא, הוא חושב בעיניו הארורות, הכחולות, שפעם היו עירניות וצוחקות, עכשיו הן מזוגגות, הוא חושב על ים אחר בארץ אחרת, אותו ים שבו הוא מרגיש שיוכל ליכתוב את כל רחשיי ליבו, על החול, והים את שלו יעשה, אם גליו יקרא כל מילה, יאמץ אל ליבו בשקיקה, כלוא, חושב הוא שוב, כלוא ביין ארבעת הקירות הללו, בארץ הזאת, אומנם יש קיר של חלונות, אך מדוע כולם סגורים הם?, "ככה הכי יפה לך, כידיי שתלך ככה תמיד!" ממשיך המלצר בדרישתו המעיפת, והוא, הוא כבר אינו מקשיב לו, ובדימיונו הוא חוזר לעיר הישנה שלו, העיר שאומנם קשרה אותו בחוט של זהב, אך אותה הוא אהב, אותה הוא הכיר ולמד, את ריחובותיה, את כיכרותיה, את אנשיה, את שתיקתה. היד קיבלה חיים משל עצמה, היא שוב עולה, ומחפשת, אך ללא מוצא, ואז הוא ניזכר שוב באותם ימים שבהן השרשרת מזהב כימעט וחנקה אותו, אך בכל זאת הוא העדיף שהיא תהייה שם. כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה אנשים, כל כך צעיר ואם זאת כל כך זקן, וכל זה מיסתכם בשתי יעצמות. הוא יוצא מהקפה ותחיל ללכת, בגשם האפור אשר יורד ברכות על הישנה, וכך הוא נעלם בגשם, בערפל, אם ידו עדיין על הצוואר, והמלצר יודע שהו יחזור ביום שישי הבא, לאותו מקום, לאותו שולחן, לאותו קפה אם אותם גיליונות דפים ואותו עט, והמלצר אומר לעצמו: "כן ככה הכי יפה לו, הלוואי וימשיך להגיע ככה", והוא ממשיך ללכת אם היד על הצוואר, בחיפוש, והתיקווה שאולי מחר, הוא ימצא את הארץ שלו, אם הים שלו, ואת הבחור השני במראה, שמחכה שם ליד חלון שהוא תמיד פתוח, והוא יודע, שהוא יחזור באמת ביום שישי הבאה, אולי שוב אם השער פזור, אבל בטוח אם היד המחפשת, אחריי הכל, זה כבר הרגל של ימים, וכמה שנים נוספות...
(הערה כל מה שמסופר כאן היה כשהיה לי שער ארוך מאוד עכשיו יש לי גלח) המלצר הצעיר מחיך אליו, בליבו הוא חושב עליו, בגילו, בארץ אחרת, בחיים אחרים, והחיוך המבויש כשאמר שאולי הוא ניראה, אבל הוא קטן ממנו בהרבה, אז נישבר הקרח בינם. המלצר הצעיר שוב מחיך אליו, מחווה מבט לעבר השלוחן ששמר לו, ואומר: "יפה לך פזור, אתה יודע?" השפה שלו בדיאלקט שלו, הוא מהרהר בפעם האחרונה ששחרר את השער מיסוריו, זה היה ליפניי זמן רב, בזמן אחר, בארץ אחרת. "יפה לך פזור!" המלצר חוזר ואומר שהוא עוד לא ראה אותו ככה, ניעור רפלקסיבי של השער אחורה, זה שנים שלא עשה את התנוע המסוימת הזו, כניראה שלמוח זיכרון משלו, רשף כתום ניתז לו לאחור בתנופה, פעם לתנוע הזאת היו הדים, הוא עוצר לחשוב על המבטים שהיו נינעצים בו, שוב, בזמן אחר, בארץ אחרת, איין שום חבל, כלב הכובל אותו לקירות לבנים. "יפה לך פזור", המלצר חוזר ואומר, ניעור סופנטני של השער אחורה, זה שנים שלא עשה את התנוע הזאת. והוא אוהב את העיר הזאת, בגשם שלה, בים השחור, בזרות והניתוק שהיא כופה אליו. הוא אוהב וניקרע, ניקרע בגעגועים, הוא מבותר בריגשות אשם, הזעזוע הוא עמוק, צעד דרסטי וחסר פשרות, ניתוק של פעם בחיים שלא יוכל שוב להיתחבר לעולם. הכל נותר מאחור, כל העולם הישן, כל המוכר והידוע, הכל. כל הזמן זה לא מרפה, הוא חושב על זה כל הזמן. הם לא הבינו, ולא יבינו לעולם. הוא לא רצה כלום, לא ביקש דבר, הוא רק רצה לחיות לבד, רק רצה שקט, רק ביקש ללכת. והם אף פעם לא יבינו כמה הוא רק רצה ללכת, מהם! ממנו, ממנה, ומכל הקברים הלבים שמסביב. "כדי שתלך ככה כל הזמן, זה ממש יפה!". המלצר חוזר ואומר, הוא ניעור באחת משרעפיו, היד שוב יורדת מהצוור, איין שום שרוך שום חבל, כבל, שרשרת של זהב. בארץ אחרת יש אדם המיסתכל מחוץ לחלון, אל הים. בארץ אחרת יש אדם השולח יד מרפרפת אל הצוואר, ועצמית ממשת חוט של זהב נישכח, שכבר לא נימצא שם, אך עדיין מורגש. מתחת לבגדים בוערות לו צלקות שחורות, תכשיטים שחורים על עור לבן, תכשיטים שחורים על עור חסר שמש, איש לא רואה, איש לא יראה, איש לא שמע, ולא ידע, תכשיטים מארץ אחרת, מתנות מעולם אחר של תמונות מטושטשות בדימיון ובזיכרון, פנים שכוחות של אנשים אשר מזמן נישכחו בארץ אשר מעבר לים שטופת שמש ואור, ושינה, מהארץ שטופת הגשמים, והשקט המאופק. כל הזמן, כל החיים, כל השנים, הקילומטרים, כל המימים והלילות, הפנים והשמות, הזיכרונות והחלומות, החוף היחידם והאחרון, הכל נותר שם. יד נישלחת לצוואר לבן וריק. איש לא שמע ואיש לא ידע, איש לא מכיר או זוכר, ראש זקוף! איין צורך להשפיל מבט, בארץ אשר מעבר לים הכל אחרת. מנער שער מגשם, בפתח הקפה, זורק שלום לקבועים, קפה על השולחן מוכן כבר אם עט ודפים. והמלצר אומר: "יפה לך פזור אתה יודע?", והיד שוב על הצוואר, כבר איין שם שרשרת שתיקשור. ביד מרפרפת הוא עולה עד עצמות הבריח בחיפוש, שם אלהין יד, כמה הן בולטות, פיתאום עולה לו תמיהה מסוימת על האהבה שלו לחלק הזה של הגוף, ולא לחלק אחר, אך זה. מול מראה גדולה נישקפת דמות, זה אני?, זה הוא?, מי זה? מי אתה? שאלה הניזרקת לחלל החדר האטום בחשכחותו, וקריר בבדידותו, זה הבן שלי, לך מכאן!, הוא אומר בתקיפות לדמות שבמראה, אדם זר לחלוטין נישקף ממנה, אדם זר שרוך בקשריי קרני שמש דרך תריס סגור, סיגריה!, מול המראה, הוא מיתקרב, היד מרפרפת על שתי עצמות גבוהות, גרומות, בולטות. מי זה?, שאלה חסרת תשובה. שאלה חסרת הגיון. זה מפחיד, הוא אומר לקירות, ארבע בידיוק, הוא דאג להסיר את היתר, שלא יעטפו אותו, שלא יסגרו אותו, שוב, זה מלחיץ, הוא אומר לחלונות הגדולים, קיר שלם של חלונות, עם ים שיוכל ליראות אותו ולדבר איתו גם כשלא, הוא לא יכול ללכת אליו וליכתוב על חופו מילים שרק הים ישמע, ליטף גליו את החוף, שוב היד עולה לעבר הצוואר. מוזיקה, מוזיקה, זה מה שאני צריך, מוזיקה. מול מראה נישקפת דמות, השמש נעלה, בימקומה פלש הגשם, דרך החלון על המידרכה, בורכים אנשים מהגשן לתוך הקפה הקבוע שלו. ליצדה של העיר יש פס צהוב ארוך ארוך לאורכה של העיר. בבנין מולו יש גם חלונות אבל פעם לא ראו אותם, פעם עמדה פה חומה, גבוהה, שהפרידה, כמו החומה שמפרידה בינו לבין הדמות שבמראה, כמו הארץ שלי מעבר לים, והארץ הזו, כאן איין גלים, ואיין חול אמיתי שאפשר ליכתוב אליו ולצייר אותיות, שרק הים שומע. אפילו המוזיקה פה שונה, ומוזר שהוא חושב ככה, הריי הוא נולד פה, במראה עומד לו בחור אחר, שונה, אחד שהכיר פעם דומה לו מאוד, עכשיו הוא דומה לו יותר. הבגדים, השער, הנעלים, והעינים, כחולות, קרות, קשות, זיגוג של ריחוק מפריד בינו לדמות של המראה, זה לא אני, זה רק מי שהם רוצים שאהייה, היד מרפרפת על המוואר, ריק, איין במה להיתעסק, רק עצמות ותו לא. בדרך החוצה, הבית עטוף בחשכת גשם אפור, הגשם משך אותו לשם מההתחלה, הגשם, הים, והזרות. במראה עומדות שתי דמויות, הזר והוא, היום אני עצמי של עור ואורץ אחרת בארץ אחרת. יד נישלחת לצוואר נטול משכית, נטול קישוט, ביד מרפרפת הוא עולה עד עצמות הבריח בחיפוש, כמה הן בולטות, הוא מניח אליהן יד. ואייך אפשר ביכלל להסביר להם?, אייך אפשר להסביר להם את פשר העצבות שיורדת אחריי שעוד יום ניגמר, איין שום מוצא, הוא חושב בעיניו הארורות, הכחולות, שפעם היו עירניות וצוחקות, עכשיו הן מזוגגות, הוא חושב על ים אחר בארץ אחרת, אותו ים שבו הוא מרגיש שיוכל ליכתוב את כל רחשיי ליבו, על החול, והים את שלו יעשה, אם גליו יקרא כל מילה, יאמץ אל ליבו בשקיקה, כלוא, חושב הוא שוב, כלוא ביין ארבעת הקירות הללו, בארץ הזאת, אומנם יש קיר של חלונות, אך מדוע כולם סגורים הם?, "ככה הכי יפה לך, כידיי שתלך ככה תמיד!" ממשיך המלצר בדרישתו המעיפת, והוא, הוא כבר אינו מקשיב לו, ובדימיונו הוא חוזר לעיר הישנה שלו, העיר שאומנם קשרה אותו בחוט של זהב, אך אותה הוא אהב, אותה הוא הכיר ולמד, את ריחובותיה, את כיכרותיה, את אנשיה, את שתיקתה. היד קיבלה חיים משל עצמה, היא שוב עולה, ומחפשת, אך ללא מוצא, ואז הוא ניזכר שוב באותם ימים שבהן השרשרת מזהב כימעט וחנקה אותו, אך בכל זאת הוא העדיף שהיא תהייה שם. כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה אנשים, כל כך צעיר ואם זאת כל כך זקן, וכל זה מיסתכם בשתי יעצמות. הוא יוצא מהקפה ותחיל ללכת, בגשם האפור אשר יורד ברכות על הישנה, וכך הוא נעלם בגשם, בערפל, אם ידו עדיין על הצוואר, והמלצר יודע שהו יחזור ביום שישי הבא, לאותו מקום, לאותו שולחן, לאותו קפה אם אותם גיליונות דפים ואותו עט, והמלצר אומר לעצמו: "כן ככה הכי יפה לו, הלוואי וימשיך להגיע ככה", והוא ממשיך ללכת אם היד על הצוואר, בחיפוש, והתיקווה שאולי מחר, הוא ימצא את הארץ שלו, אם הים שלו, ואת הבחור השני במראה, שמחכה שם ליד חלון שהוא תמיד פתוח, והוא יודע, שהוא יחזור באמת ביום שישי הבאה, אולי שוב אם השער פזור, אבל בטוח אם היד המחפשת, אחריי הכל, זה כבר הרגל של ימים, וכמה שנים נוספות...
