משחקי הכייף
New member
בהתלבטות
בהתלבטות על נישואיי.
נשואה 3 שנים בלי ילדים. הכרנו שנה עד אירוע החתונה (התארסנו אחרי 6 חודש) היינו בני 29. וממש רצינו וידענו שנעים לנו יחד.
הרבה דברים השתנו מאז. בעיקר בתחושות. מהתחלה משהו היה לי חסר בינינו בשיחה ובהומור. ידעתי שהוא פחות עמוק ממני... לא חושב באותו אופן כמוני וזה השפיע על ההנאה שלי מהומור משותף ומהבנה. משהו כן עבד שם. אבל תמיד ידעתי שאני מתפשרת על העומק ועומק היחסים ובהתאמה גם על ההיקשרות והחברות העמוקה. בעלי איש טוב ונאמן. אבל תמיד חסר לי משהו בתקשורת בינינו. נוספו לזה מריבות רבות בשנים האחרונות כנראה על רקע עצבים של שנינו וחוסר התאמות ומחלוקות וגם אכזבה שלי כללית מכל מיני דברים שחשבתי שיש בו בהתחלה ולכן לא היה אכפת לי לוותר על העומק בשביל רגישות ותחושה שהוא קשוב לי ונוח וגמיש. התברר שהוא לא הכי קשוב נוח וגמיש אלא גם שם משהו ממוצע. האהבה שלי אליו תקועה כבר המון זמן... לא מתפתחת. אין בי מספיק הערכה ואושר
אני מרגישה כבויה. מלבד תקופות מסוימות מאוד שבהן טוב ויש אהבה ואף התאהבות ואיזה כבוד ושקט בינינו- רוב הזמן מרגיש שמשהו לא עובד ומבחינתי לא מתחבר. החיבור לא מספיק חזק. אני לא מרגישה מספיק קשורה אליו. חושבת המון על גירושים. היינו ביעוץ זוגי תקופה קצרה לםני שנה וחצי. עזר נמש מעט אבל הפסקנו כי בעלי רווה מזה. כבר שנה אני ביעוץ פרטני לברר מה אני מרגישה. היתה שנה קשה. אני מבינה בדיוק מה חסר לי. כמובן שאני בטוחה שגם לבעלי קשה אבל הוא מאוד אוהב אותי. אהבת חייו. אני אוהבת פחות. הוא מעריץ אותי. אני לא מעריצה אותו. יש הרבה דברין שמפריעים לי. חוץ מהשיחה. תחושה של בדידות. הוא לא זורם כמוני ולא ספונטני. לא קורא ספרים. לא רוצה שנעשה פעילות משותפת יחד כמו שנלך לקורס בישול או משהו.... באירועים יחד אני יותר מפטפטת איתו ורוצה שנרקוד ונדבר עם אנשים אחרים והוא שקט ומסתגר ולא כייף לי איתו. הוא מחובר למשפחה שלו שגרים קרוב אליה ולפעמים חוששת שבחילוקי דעות מול הוריו הוא יצדד בהם על פניי ויריב איתי. אני חמה ורגישה והוא קצת אדיש . ועוד ועוד. אהי מאורגנת והוא מעופף. אני שמה לב לפרטים והוא פזרן ולא קשוב. ועוד ועוד
הוא איש טוב ומקסים ומאז דאמרתי לו שאני רוצה להתגרש הוא אמר שהוא לא מוכן לוותר עליי ורוצה שניגש ליעוץ זוגי. אבל אני מאוד סקפטית . כי מסכן אני כאילו רוצה שיהיה אדם אחר לגמרי ממי שהוא . זה בעצם מה שמפריע לי. דברים שהם הוא. ומגיע לו והוא ראוי שמישהי תאהב אותו כמו שהוא בדיוק. כפי שהוא אוהב אותי כמו שאני . ויעוץ זוגי יוכל לתת כלים אבל לא יתן לי את היכולת לאהוב אותו ברמות של אושר שהוא אהבת חיי היחידה כי מה שחסר- יהיה תמיד חסר.
כאילו לקח לי המון זמן לבשל את ההחלטה הזו. המון המון. כמעט כל ה 3 שנים שאנחנו נשואים. ופתאום עד שאזרתי אומץ להגיע להחלטה הוא בא ואומר שהוא רוצה טיפול זוגי ומרגיש לי כאילו הוא נלחם עליי וזה מדהים. מצד אחד אני חושבת שזהבאמת וואוו. מצד שני אולי זה צעד נואש אבל קצת מיותר. ואולי אני כבר עשיתי סוויצ בראש שזהו אני רוצה משהו אחר בעתיד ולנסות לחפש אותו?
השאלה אם לדעתכם כדאי יעוץ זוגי כי יש לי אהבה אליו עדיין וזה גם יכול לתרום או שחבל על הזמן של שנינו. אנחנו בני 33 ואולי הגיע הזמן להתקדם ולמצוא משהו נכון יותר שמסתדרים יותר ודומים יותר. שהולך יותר בקלות ובחלקות. וכמובן- בשלב שבו עוד אין ילדין שייפגעו.
אשמח לשמוע לדעתכם המנוסה.
מבולבלת ביותר.
בהתלבטות על נישואיי.
נשואה 3 שנים בלי ילדים. הכרנו שנה עד אירוע החתונה (התארסנו אחרי 6 חודש) היינו בני 29. וממש רצינו וידענו שנעים לנו יחד.
הרבה דברים השתנו מאז. בעיקר בתחושות. מהתחלה משהו היה לי חסר בינינו בשיחה ובהומור. ידעתי שהוא פחות עמוק ממני... לא חושב באותו אופן כמוני וזה השפיע על ההנאה שלי מהומור משותף ומהבנה. משהו כן עבד שם. אבל תמיד ידעתי שאני מתפשרת על העומק ועומק היחסים ובהתאמה גם על ההיקשרות והחברות העמוקה. בעלי איש טוב ונאמן. אבל תמיד חסר לי משהו בתקשורת בינינו. נוספו לזה מריבות רבות בשנים האחרונות כנראה על רקע עצבים של שנינו וחוסר התאמות ומחלוקות וגם אכזבה שלי כללית מכל מיני דברים שחשבתי שיש בו בהתחלה ולכן לא היה אכפת לי לוותר על העומק בשביל רגישות ותחושה שהוא קשוב לי ונוח וגמיש. התברר שהוא לא הכי קשוב נוח וגמיש אלא גם שם משהו ממוצע. האהבה שלי אליו תקועה כבר המון זמן... לא מתפתחת. אין בי מספיק הערכה ואושר
אני מרגישה כבויה. מלבד תקופות מסוימות מאוד שבהן טוב ויש אהבה ואף התאהבות ואיזה כבוד ושקט בינינו- רוב הזמן מרגיש שמשהו לא עובד ומבחינתי לא מתחבר. החיבור לא מספיק חזק. אני לא מרגישה מספיק קשורה אליו. חושבת המון על גירושים. היינו ביעוץ זוגי תקופה קצרה לםני שנה וחצי. עזר נמש מעט אבל הפסקנו כי בעלי רווה מזה. כבר שנה אני ביעוץ פרטני לברר מה אני מרגישה. היתה שנה קשה. אני מבינה בדיוק מה חסר לי. כמובן שאני בטוחה שגם לבעלי קשה אבל הוא מאוד אוהב אותי. אהבת חייו. אני אוהבת פחות. הוא מעריץ אותי. אני לא מעריצה אותו. יש הרבה דברין שמפריעים לי. חוץ מהשיחה. תחושה של בדידות. הוא לא זורם כמוני ולא ספונטני. לא קורא ספרים. לא רוצה שנעשה פעילות משותפת יחד כמו שנלך לקורס בישול או משהו.... באירועים יחד אני יותר מפטפטת איתו ורוצה שנרקוד ונדבר עם אנשים אחרים והוא שקט ומסתגר ולא כייף לי איתו. הוא מחובר למשפחה שלו שגרים קרוב אליה ולפעמים חוששת שבחילוקי דעות מול הוריו הוא יצדד בהם על פניי ויריב איתי. אני חמה ורגישה והוא קצת אדיש . ועוד ועוד. אהי מאורגנת והוא מעופף. אני שמה לב לפרטים והוא פזרן ולא קשוב. ועוד ועוד
הוא איש טוב ומקסים ומאז דאמרתי לו שאני רוצה להתגרש הוא אמר שהוא לא מוכן לוותר עליי ורוצה שניגש ליעוץ זוגי. אבל אני מאוד סקפטית . כי מסכן אני כאילו רוצה שיהיה אדם אחר לגמרי ממי שהוא . זה בעצם מה שמפריע לי. דברים שהם הוא. ומגיע לו והוא ראוי שמישהי תאהב אותו כמו שהוא בדיוק. כפי שהוא אוהב אותי כמו שאני . ויעוץ זוגי יוכל לתת כלים אבל לא יתן לי את היכולת לאהוב אותו ברמות של אושר שהוא אהבת חיי היחידה כי מה שחסר- יהיה תמיד חסר.
כאילו לקח לי המון זמן לבשל את ההחלטה הזו. המון המון. כמעט כל ה 3 שנים שאנחנו נשואים. ופתאום עד שאזרתי אומץ להגיע להחלטה הוא בא ואומר שהוא רוצה טיפול זוגי ומרגיש לי כאילו הוא נלחם עליי וזה מדהים. מצד אחד אני חושבת שזהבאמת וואוו. מצד שני אולי זה צעד נואש אבל קצת מיותר. ואולי אני כבר עשיתי סוויצ בראש שזהו אני רוצה משהו אחר בעתיד ולנסות לחפש אותו?
השאלה אם לדעתכם כדאי יעוץ זוגי כי יש לי אהבה אליו עדיין וזה גם יכול לתרום או שחבל על הזמן של שנינו. אנחנו בני 33 ואולי הגיע הזמן להתקדם ולמצוא משהו נכון יותר שמסתדרים יותר ודומים יותר. שהולך יותר בקלות ובחלקות. וכמובן- בשלב שבו עוד אין ילדין שייפגעו.
אשמח לשמוע לדעתכם המנוסה.
מבולבלת ביותר.
