תחושת דחייה
כשמישהו לא מעונין בנו אנו חשים תחושת דחייה ולא משנה מי זה מישהו הזה ולרוב תמיד מוכנים לצאת לקרב שירצה אותנו חזרה גם אם אנחנו לא מעוניינים בזה בכלל. משהו בתת מודע כזה.
בכל מקרה זו תחושה מובנת לגמרי, ואין אדם שלא מרגיש אותה בשל כלשהו בחיו, פיטורים מעבודה, פרידה מחברה, ילדים שגודלים ולא מתקשרים וכו.
אבל האם זה אומר משהו עליך?
האם זה אומר שנכשלת?
האם זה אומר לעולם לא תצליח במסימה הזאת בסיטואציה אחרת?
האם זה אומר משהו עליך?
ומה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בסיטואציה הזאת???
שתהיה לבד ותבלה עם ילד שלך לבד?
שעם הזמן תמצא לך זוגיות אחרת אולי עוד ילדים??
כשזה מתפרק זה כואב
אבל זה גם מאפשר גדילה, לעשות חשבון נפש לראות את הטעויות וללמוד מהם.
תאפשר לעצמך לקחת חופש מעבודה, להתקרבל בשמחת פוך ולבכות לך כמה שבא לך להוציא את כל העצב והצער באובדן
כי זה אובדן כמו כל דבר אחר. גם על זה אפשר לשבת שבעה. (עדיף פחות)
ואז תזכר שהחיים ממשיכים ויש לך ילד שזקוק לך, זקוק לאבא שלו, זקוק לדוגמה כדי לגדול ולהתפתח בצורה תקינה.
גרושים זה לא סוף העולם לילדים, ההפך יש 2 בתים, בכל מקום משחקים, מגניב לגמרי
הם גם מתרגלים לזה מאוד מהר במיוחד קטנים.
מה שחשוב זה להיות שם עבורו.
לעשות הסכם גירושין הוגן לשני הצדדים, להסכים על הסדרי ראיה או משמורת משותפת כל דבר שיהיה הוגן ונכון עבורכם ועבור הילד.
אין צורך להתחיל במלחמה מי יוצא מהבית ומי נשאר. כן אפשר לדבר על זה שעד ההסכם שתהיה בבית אבל לפעמים זה מיותר.
 
בהצלחה
ותרשה לעצמך להיות עצוב
