בילבולונת אפילו יותר, הרבה יותר
מין מכתב וידוי, מין הרכה עם עצמי, משהו שאני צריכה לחלוק עם עוד מישהו. הדף לבן. ריק. מה אני רוצה לכתוב עליו? אני רוצה לכתוב מי אני. אני רוצה לשבת פה, ולכתוב, ולנסות להבין מי אני .. הייתי תמר של אבא ואימא. הייתי הילדה הקטנה, התמימה, הילדה שהלכה לכיתה א והזמינה את סבא וסבתא ליום ה-ס. ואז גדלתי. סיימתי את היסודי, ואז מי הייתי? אני לא יודעת, הייתה מין תקופה כזאת לא חשובה של חוסר וודאות. מין שלב ביניים בין תמרי, לתמר. מין חלק כזה שלא ידעתי למי ולאן אני שייכת, אבל בעצם מי יודע? ואז התבגרתי קצת, קצת הרבה. והייתי תם-תם, והיה לי את מר-מר. הייתה לי אהבה ענקית, היית לי הדבר הכי חשוב לי ביקום, הייתי מוכנה לקפוץ מבניינים ולרוץ דרך אש בשבילך. אני לא יודעת, אולי גם היום. היה לי כל כך טוב. סוף סוף הייתי בחברת אנשים שהרגשתי, אולי בעצם בפעם הראשונה בחיים שלי, שייכת, אהובה, שלמה עם עצמי ועם מה שאני עושה. אהבתי אותך כל כך, אבל למה אהבתי, אני עדיין. ואז החלטתם שאנחנו עוזבים. החלטתם לשנות את החיים שלנו, לקחתם אותי רחוק מדי, מהר מדי. הפרדתם אותי מהחיים שלי בתקופה שהם היו הכי מאושרים. היה לי הכל, ואתם לקחתם אותי מהכל, השארתם אותי בלי כלום. ואז היינו שם. ושוב היה לי טוב, ושוב הצלחתי איך שהוא, אני עדיין לא מבינה איך, שיהיה לי טוב. והיה לי מדהים והיה לי נפלא, ופרחתי. בחיים לא הייתי תלמידה כל כך טובה, לא היו לי כל כך הרבה חברים אמיתיים, לא היו לי חברים משלי, שידעתי שהם רק שלי ואני רק שלהם. היה לי שם טוב. ציירתי, היה לי קר, בישלתי, התגעגעתי, וכל כך כל כך היה לי טוב. אפילו בארץ, אפילו עם מר-מר, אפילו עם האהבה המדהימה שהייתה לנו, לא היה לי כל כך טוב כמו שם. ולא רק לי היה טוב, היה לנו טוב, פעם ראשונה, היינו משפחה, רחוקים מהלחצים, מהאיומים, מהחום, הלחץ השיגעונות. ועשיתם לי אשליה שהכל מושלם, שהכל בסדר, שיהיה לנו טוב. והיה לי כל כך טוב. גם לכם בחיים לא היו כל כך הרבה חברים, כל שבת, כל ראשון ארחנו, ולא חלילה את אותם אנשים. פעם חברים שלי, פעם שלך, פעם שלך. פעם של כולנו. פעם ראשונה, הייתה לי משפחה נורמלית . ואתם לא ראיתם את זה. אתם לא ראיתם כמה היה לי טוב, כמה נהניתי, כמה אהבתי להיות שם. אתם רק ראיתם את מה שהיה ברמת השטח, לא הבטתם פנימה. ברמת השטח, היה לי קשה היה לי נורא, התגעגעתי בצורה חולנית. אבל לעזאזל, הייתם כל כך עיוורים, כמו תמיד, לא הכרתם אותי. ואפילו הנסיעה הזאת, והטיולים שלנו והשיחות שלנו שם, לא עזרו לכם להבין, לראות, לקרוא את המסר. ואני הייתי שקועה מדי בגעגועים בשביל להקריא לכם. כל כך אהבתי להיות שם. ועכשיו אני כל כך מתגעגעת לשם. אני כותבת ובוכה. לא רציתי לחזור. רציתי להישאר שם, בעולם הזה, השקט, הרגוע, המונוטוני, בעולם שהיה רק שלנו. שם ידעתי מי אני. הייתה לי זהות מגובשת. הייתי תמר, שאוהבת רדיו, ואוהבת לבשל, ואוהבת לצייר, ומאוד אומנותית, ושיש לה פוטנציאל ענק, רק חבל שהוא לא ממומש, רק ששם הוא מומש. הייתי המרכז של החבורה, על השבוע הראשון, כולם כבר ידעו את הטלפון שלי בעל פה, חוץ ממני. הייתי יוצאת כל ערב כמעט, רק חוזרת מבית ספר, אוכלת משהו, וכבר היו דופקים לי בדלת- בואי. ועכשיו מה? חזרנו הביתה.לאיזה בית, אני כבר כל כך תלושה שאני לא יודעת איפה הבית שלי, מי זה הבית שלי, מה יש בו. אני כבר לא תמר עם הפוטניצאל הלא ממומש, כי אני לא רואה את הפוטנציאל. אני לא מציירת, אני לא מסוגלת להרים מכחול. אני מנגנת כדי לצאת מידי חובה, כדי לברוח. אני לא בוכה, ולא חולמת, לא ישנה טוב, בקושי אוכלת. אני קמה כל בוקר ומנסה לברר, למה לעזאזל אני כאן, למה אני נושמת עדיין, מה קרה לחיים שלי. איך קרה שבגיל 14 וחצי אני מרגישה שחייתי חיים שלמים. איך קרה שאני מתה לשנות, להחליף, אולי לברוח? חזרתי הביתה. למה חזרתי? אני חרא בבית ספר, אני חרא בנגינה, אני לא מרוכזת ברדיו, אלא רק מעמידה פנים. אני כמהה לאהבה שלי, מתגעגעת למגע, לליטוף, לחיוך, לקול שעונה בטלפון. ואני יודעת שהוא לא יהיה שם. כי האהבה הזאת כבר לא קיימת. עכשיו היא רק זיכרונות, רק געגועים. ואולי היא תמיד הייתה רק זה? איך הגעתי למצב שבגיל 14 וחצי, אני רק חושבת מה לעשות עם עצמי, לאן ללכת, לאן לברוח, מעצמי מהסביבה, מהחיים. כל החיים שלי גידלו אותי על זה שסיגריות זה נורא, וזה פיכסה ושרק אנשים מטומטמים מעשנים. רק כמה דברים שכחתם לספר לי על סיגריות. שחכתם לספר לי שזה מרגיע, מנקה את המוח, נותן לי רגע של שקט, של אשליה של שליטה על החיים שלי , שנדמה לי כבר שאיבדתי לגמרי. אני עדיין שונאת סיגריות. אני עדיין חושבת שזה דבר נוראי, שזה מגעיל ומזעזע, ושאסור להתקרב לזה. אבל בשביל שליטה, נו זה קטע שלא השתנה אצלי, אני עדיין חייבת להיות בשליטה. לא, אני לא מעשנת קבוע. קניתי חבילה רק פעם אחת בחיים שלי, עישנתי אחת וזרקתי הכל לפח. ואחר כך ישבתי על הרצפה ובכיתי למה עשיתי את זה. אבל יש פעמים, כשאני כבר לא יכולה יותר, ואני חייבת משהו שרק לי יש שליטה עליו, אז אני לוקחת סיגריה מחברים שלי , אם אפשר לקרוא להם חברים. ואז יש לי אשליה של שליטה לחמש דקות, שבחיים שלי זה המון. וכמה פעמים רציתי לקחת סיגריה בגללו. בגלל הגעגועים, בגלל הצורך, ולא לקחתי. דווקא בפעמים שהייתי צריכה סיגריה בגללך, לא לקחתי, הבנתי זו שטות, בעצם, הבנתי שאתה אפילו לא שווה את הסיגריה הזאת. שלא מגיע לי לסבול בגללך. רוב הסיגריות שלי היו בגלל אימא. בגלל האיש שלה, בגלל אירלנד, בגלל רייצ`ל בגלל דואן. אז מי אני? מי אני רוצה להיות. עד עכשיו אני רק מאשימה אחרים בבעיות שלי. שלי. ואולי אני מפחדת להפסיק להאשים? אולי אני יודעת שאחרי שאני אפסיק להאשים, אני אגלה, שאני האשמה? שאם אני לא הייתי שם, לא היית שוכב איתי, שאם אני לא הייתי שם, לא הייתי לוקחת את הסיגריה הזאת, שאם אני לא הייתי סותמת את הפה שלי, אולי היה לי יותר טוב? שאם הייתי סותמת את הפה שלי אז, באותו יום ראשון מקולל, אולי היה לי יותר טוב? אז מי אני? לא יודעת. עדיין לא הגיע הזמן בשבילי לדעת את התשובה לשאלה הזאת.
