ילדה עם מצפון
New member
בנים
בנים. כאלה מטומטמים. כאלה לא החלטיים. כאלה שקרנים, וכאלה טפשים. אומרים משו אחד ומתכוונים להיפך... אומרים לך משו, ולאחרים אחרת. גורמים לך להרגיש שהכל טוב ובסוף מתנהגים כמו אדיוטים בני חמש, כשהזנב מקופל להם בין הרגלייים. משחקים אותה גברים, אבל ברגע האמת הופכים לרכיכות בלי טיפת עמוד שדרה. הביצים שלהם שוות לשקשוקה, וכל המילים שלהם שוות לתחת. את נותנת בשבילם מעצמך, מקבלת אותם כמו שהם, גם כשקשה, את נלחמת ולא בורחת. מנסה ליישר את ההדורים, לא מתקפלת. ואפילו אם תרצי להיפרד מהם- את לא תשלחי את חברה שלך במקומך, את תיפגשי איתם כמו בן אדם ותגידי להם את זה בפנים. ואם תאמרי למישהו שאת אוהבת אותו, ושבחיים לא תייבשי אותו, ותמיד תמיד תהיי שם בשבילו, אז את תעשי את זה. כי אני אף פעם לא שיקרתי לאף אחד, תמיד התכוונתי למה שאמרתי, או שפשוט לא אמרתי. אני הזהרתי אותו, ואותו, ואותו- שאני לא בן אדם קל. שאני חשדנית כי פגעו בי. ושצריך סבלנות בשביל אחת כמוני. שזה יהיה קשה לקנות האמון שלי. והם רצו. אפילו התלהבו מהאתגר. אבל ברגע שרכשו את האמון שלי, זרקו אותי לעזאזל. ואם זה משנה למישהו, אני בתולה, אז זה לא אחרי זה. כשמתחיל להיות לי קצת שמח, אני חייבת להתחיל לתהות מה לא בסדר בתמונה הזו. איך הגיוני שכ"כ טוב לי.. יש פה איזה שהוא קץ'. ותמיד הוא מגיע... אחרי שבוע, שבועיים, חודש. תמיד מגיע הרגע הזה שהם לא רוצים אותך יותר. והשאלה שלי היא למה? אם תרצו להגיד שזו הגישה הדפוקה שלי שמשבשת הכל, אז אני אבשר לכם משו. אני הילדה הכי חייכנית והכי אופטימית עם הגישה הכי זורמת לחיים שיכולה להיות, וככה כולם מאפיינים אותי. ככה שהגישה זה לא. אני לא מכוערת בכלל (אולי אפילו יפה?), וגם האיקיו שלי לא נראה לי הבעיה (לא אמרתי שאני חכמה מאוד, אבל גם לא טפשה ברמה שמרתיעה אנשים). אני נחמדה, ומשקיעה, ודואגת, אבל תמיד טיפה קרירה, אני לא קלה להשגה, וגם לא טיזרית וקשה מדי. אפשר לדבר איתי על הכל, אני חברותית, אני תמיד גורמת לאנשים להרגיש נוח, ולא להרגיש מועקה כשהם איתי. אני מנגנת, אני צוחקת מלא. אבל משו שם באמצע מתפקשש. זה תמיד השלב שבו אני מתחילה סוף סוף להיפתח (אמיתי) אליהם, ומרשה לעצמי להרגיש משהו, ואז יומיים אחרי זה הם פשוט זורקים אותי. כאילו כלום. אז המסקנה שלי היא: שבנים הם עם דפוק. נכון, אולי אני ילדה דפוקה. אבל זה עדיין לא אומר שהם צריכים להתנהג כך. כבוד מינימלי לבנאדם זה לגמור איתו דוגרי, ולא לשלוח חבר שיעשה את זה במקומו. מה לעזאזל? אני עד כדי כך חסרת משמעות שאפילו את זה לא מגיע לי? נמאס לי. אני לא פחות טובה מאחרים, ואני כבר יודעת את זה. זה לא אקט של העלאת ביטחון עצמי. אני יודעת שאני שווה. רק שמשום מה אני כנראה היחידה שרואה את זה. בנים- אתם דפוקים. לא כולכם, אבל הרוב המוחץ. בעע. נמאס לי להיפגע.
בנים. כאלה מטומטמים. כאלה לא החלטיים. כאלה שקרנים, וכאלה טפשים. אומרים משו אחד ומתכוונים להיפך... אומרים לך משו, ולאחרים אחרת. גורמים לך להרגיש שהכל טוב ובסוף מתנהגים כמו אדיוטים בני חמש, כשהזנב מקופל להם בין הרגלייים. משחקים אותה גברים, אבל ברגע האמת הופכים לרכיכות בלי טיפת עמוד שדרה. הביצים שלהם שוות לשקשוקה, וכל המילים שלהם שוות לתחת. את נותנת בשבילם מעצמך, מקבלת אותם כמו שהם, גם כשקשה, את נלחמת ולא בורחת. מנסה ליישר את ההדורים, לא מתקפלת. ואפילו אם תרצי להיפרד מהם- את לא תשלחי את חברה שלך במקומך, את תיפגשי איתם כמו בן אדם ותגידי להם את זה בפנים. ואם תאמרי למישהו שאת אוהבת אותו, ושבחיים לא תייבשי אותו, ותמיד תמיד תהיי שם בשבילו, אז את תעשי את זה. כי אני אף פעם לא שיקרתי לאף אחד, תמיד התכוונתי למה שאמרתי, או שפשוט לא אמרתי. אני הזהרתי אותו, ואותו, ואותו- שאני לא בן אדם קל. שאני חשדנית כי פגעו בי. ושצריך סבלנות בשביל אחת כמוני. שזה יהיה קשה לקנות האמון שלי. והם רצו. אפילו התלהבו מהאתגר. אבל ברגע שרכשו את האמון שלי, זרקו אותי לעזאזל. ואם זה משנה למישהו, אני בתולה, אז זה לא אחרי זה. כשמתחיל להיות לי קצת שמח, אני חייבת להתחיל לתהות מה לא בסדר בתמונה הזו. איך הגיוני שכ"כ טוב לי.. יש פה איזה שהוא קץ'. ותמיד הוא מגיע... אחרי שבוע, שבועיים, חודש. תמיד מגיע הרגע הזה שהם לא רוצים אותך יותר. והשאלה שלי היא למה? אם תרצו להגיד שזו הגישה הדפוקה שלי שמשבשת הכל, אז אני אבשר לכם משו. אני הילדה הכי חייכנית והכי אופטימית עם הגישה הכי זורמת לחיים שיכולה להיות, וככה כולם מאפיינים אותי. ככה שהגישה זה לא. אני לא מכוערת בכלל (אולי אפילו יפה?), וגם האיקיו שלי לא נראה לי הבעיה (לא אמרתי שאני חכמה מאוד, אבל גם לא טפשה ברמה שמרתיעה אנשים). אני נחמדה, ומשקיעה, ודואגת, אבל תמיד טיפה קרירה, אני לא קלה להשגה, וגם לא טיזרית וקשה מדי. אפשר לדבר איתי על הכל, אני חברותית, אני תמיד גורמת לאנשים להרגיש נוח, ולא להרגיש מועקה כשהם איתי. אני מנגנת, אני צוחקת מלא. אבל משו שם באמצע מתפקשש. זה תמיד השלב שבו אני מתחילה סוף סוף להיפתח (אמיתי) אליהם, ומרשה לעצמי להרגיש משהו, ואז יומיים אחרי זה הם פשוט זורקים אותי. כאילו כלום. אז המסקנה שלי היא: שבנים הם עם דפוק. נכון, אולי אני ילדה דפוקה. אבל זה עדיין לא אומר שהם צריכים להתנהג כך. כבוד מינימלי לבנאדם זה לגמור איתו דוגרי, ולא לשלוח חבר שיעשה את זה במקומו. מה לעזאזל? אני עד כדי כך חסרת משמעות שאפילו את זה לא מגיע לי? נמאס לי. אני לא פחות טובה מאחרים, ואני כבר יודעת את זה. זה לא אקט של העלאת ביטחון עצמי. אני יודעת שאני שווה. רק שמשום מה אני כנראה היחידה שרואה את זה. בנים- אתם דפוקים. לא כולכם, אבל הרוב המוחץ. בעע. נמאס לי להיפגע.