בראשית הלכתי בעקבות סיפורי נורה. אח"כ גיליתי את חבורת ה"בלתי מאולפים" וכל השאר הסטוריה

[דגלמנגל]

בחירתה של נדיה - מגזין בראשית

חתלתול רחוב אחד הציל את נפשה של נדיה, שנכלאה בברזיל על לא עוול בכפה. ואז עמדה בפני ברירה: חופש או החתול

bereshit-news.co.il

אם לא הצלחתם להיכנס לסיפור, עמכם הסליחה. לפני איזה זמן, עוד אפשר היה לקרוא מספר כתבות, עד שהתניית ההרשמה נחתה וקטעה את הרצף.
נראה שהם הקשיחו את עמדתם. עם זאת, לספר על הסיפור, אני מניח שמותר.

אז בקיצור,
הגברת המדוברת, נדיה, נסעה עם חברתה, לברזיל, בענייני עסקים. כשעמדו לעזוב, אחרי הצ'ק-אין, נגשו אליהן שני שוטרים, בדקו דרכונים ושאלו למי שייך
אחד התיקים. נדיה, שידעה שחברתה אינה דוברת אנגלית ומה זה משנה מה שייך למי, ענתה שזה שלה. החברה עלתה לטיסה ונדיה והתיק נלקחו לחיפוש.
בתיק נמצא הירואין בכל מקום, בין הבגדים של החברה, בידיות, בגלגלים ואיפה לא. כשהסבירה להם את עניין הבעלות על התיק, אמרו לה (כמו שאומרים
אצלנו) תגידי את זה במשפט.
שנה שלמה ישבה נדיה בכלא נשים, בעוד טחנות הצדק גוררות רגלים. בסופו של דבר היא שוחררה, אבל בגלל הקורונה וסגירת השמים, נאלצה להישאר
עוד שנה שלמה בברזיל. כעבור אותה שנה כש"מגפת קץ האנושות" נסוגה ונדיה יכלה לחזור ארצה... אבל אני מקדים את המאוחר.
בשנה שבה המתינה לחידוש הטיסות, והסתובבה אכולת דאגה, צער וגעגועים למשפחתה, ראתה יום אחד בהיר, ברחוב, גור חתולים רזה, אומלל וחולה. היא
אספה אותו (כמו איזה מין עודד הכטמן), לקחה אותו לווטרינר וטיפלה בו יום ולילה, עד שהחלים. הדאגה, החום והאהבה, שהשקיעה בו, הקלו מעט על צערה
וגעגועיה ותוך כדי כך, נוצר הקשר העמוק ביניהם.
כשהגיע זמנה לחזור ארצה, עשתה את כל הסידורים ואפילו קנתה לו כרטיס, כדי שיוכל לשבת ליידה במטוס. אבל אז, כמו בסיפורים, התברר שחסר ניר אחד,
שבלעדיו, כך נאמר לה בשדה התעופה, לא תוכל להכניסו לישראל. אמרו לה, את יכולה לעלות למטוס ולהשאיר את החתול פה. אבל נדיה, איך תקום ותנטוש
את ה"תינוק הברזילאי" שלה, זה שהחזיק אותה, נפשית, במשך כל שנת ההמתנה...
היא נשארה עוד שלושה חודשים, לסדר את המסמך החסר ובעזרת חברים, שקנו לה כרטיסים חדשים, עלו סוף סוף השניים למטוס וחזרו הביתה.

ואם תלחצו על השם "נורה תבור", שם, מתחת לכותרת, תגיעו אל דפי הסיפורים שלה, שיש בהם עומק והבנה, בנפש בעלי החיים והאדם כאחד.