בשבוע הבא הרפרט שלי על הסדרה

ניר4819

New member
בשבוע הבא הרפרט שלי על הסדרה

אז ראשית, אחלו לי הצלחה... אני עומד לדבר על היחס של הסדרה למיתוס ה-self made man, שהוא אחד מהמיתוסים האמריקאים הכי חזקים ומשפיעים, עד היום (אני חושב, למשל, שחלק מההערצה של הרבה אנשים לאובמה נובעת מכך שהוא self made man כזה, כלומר שהוא אדם שברא את עצמו מכלום והפך לאובמה הנשיא). אני אראה ברפרט שלי - וכמובן בעבודה שתבוא אחריו - איך דון והאבא הרוחני שלו בעונה ה-3, קונרד הילטון, מוצגים כ-self made men, וגם את הבעייתיות של המיתוס כפי שהסדרה מציגה. למשל, ה-self made man לא אמור לחפש קיצורי דרך בדרכו למעלה. עבודה קשה זה שם המשחק פה. אבל דון, גם בהפיכתו מדיק לדון וגם באופן שהוא התקבל לעבודה בסטרלינג קופר, מוצג כמי שמחפש את הדרך הקצרה והקלה ביותר למעלה. באופן ספציפי, הוא יוצא מנקודת הנחה, שבתור דיק וויטמן הוא לא יוכל לעולם להגיע לחלום האמריקאי, ולכן הוא גונב את זהותו של דון האמיתי. אבל מי אומר שהוא באמת לא יכול היה להגיע גבוה גם אם היה שומר על זהותו המקורית? ובהתאמה, האם דרך עבודה קשה ומאמץ הוא לא היה יכול להגיע לתפקיד שלו בסטרלינג קופר? הרמיות שלו בנקודות כל כך קריטיות מראות שהוא מחפש את הדרך הקלה, את קיצורי הדרך למעלה. זריקת ה-ז' והזלזול שלו ברגע שהוא מגיע לצמרת רק מעידים על כך שאין לו מוסר עבודה רציני, ושהוא לא מעוניין בעבודה קשה או במאמץ. רוצה להשיג את הדברים בקלות ובלי מאמץ. או לפחות עם מינימום מאמץ. ואם צריך לשקר ולרמות ואפילו לגנוב זהות מאדם אחר - סבבה. המטרה מקדשת את האמצעים.

אני אראה גם שהסדרה טוענת שדברים כמו גזע או מגדר מגבילים אותנו ביכולת לברוא את עצמנו כ-self made men. למשל, בעונה ה-3 יש את השיחה הנהדרת בין פיט ואיש המעלית על טלביזיות ועל החלום האמריקאי. זו שיחה רווייה באירוניה, כי ברור שבגלל צבע עורו של איש המעלית, החלום האמריקאי רחוק ממנו בערך כמו שהירח רחוק ממני. הוא מוגבל בבחירות שלו ובמעשים שלו, ולעולם לא יוכל להגיע למעמד של self made man, שדורש רווחה כלכלית משמעותית. בהתאמה, בגללן שהן נשים, יש לבנות בסדרה בחירות מוגבלות, והן לא יכולות לברוא עצמן כמו הגברים. קודם כל, מהסיבה הפשוטה (שמוצגת באותו פרק של שיחת המעלית), שהן לא מקבלות משכורת שווה לזו של הגברים שמבצעים אותה עבודה. הפרק מציין שיצא חוק נגד זה, אבל הוא דורש מאיתנו לחשוב אם נשים באמת שוות היום במשכורתן ובבחירות שלהן לגברים.

זה בגדול כמה דברים שאני אגיד ברפרט. אני אשמח לשמוע דעתכם/ן, וכאמור - אחלו לי הצלחה שבוע הבא...
 

ניר4819

New member
חברים, למה לא מגיבים?

ממש חשוב לי לשמוע מה דעתכם על הרעיון שלי, ועל הכיוונים שאני לוקח אותו. אני כמובן כתבתי רק חלק קטן מהדברים, יש לי עוד המון על היותו של דון "self made man" (רק אתמול הסדרה הדגישה את זה שוב, בהצעה שהוא נותן לליין להתחיל מחדש).
 

lollapalooza

New member
אני רוצה לדעת

איפה ראית שדון מחפש את הדרך הקלה. נכון, הוא גנב זהות אחרת, אבל הוא עשה את זה מתוך מצוקה גדולה, אני לא חושבת שזה משהו שצריך להסיק לגביו על כל האישיות של דון.

אל תשכח שלפני שהוא נהיה הכוכב של שדרות מדיסון, הוא עבד במכירת מכוניות משומשות, ואח"כ בפרוות. הוא לא טס ישר למעלה, הוא טיפס בדרך להצלחה - והוא נדנד הרבה לרוג'ר סטרלינג כדי שיקח אותו לעבוד אצלו. ואם היו לו עבודות להראות לרוג'ר, סימן שהוא כן עבד קשה. לצפות ממישהו להצליח בלי "לשחק את המשחק" זה תמים מאוד.
 

ניר4819

New member
זה נכון, אבל...

אם נתחיל דווקא בהתקבלות שלו לסטרלינג קופר - אדם שעובד קשה ושיש לו הערכה לעבודה וכדומה, היה מקבל את ה"לא" של רוג'ר והולך לחברות אחרות, ומנדנד לאנשים אחרים במקצוע. הוא לא היה פונה ישר לדרך הרמייה. עוד קצת מאמץ, או אפילו פניה לנתיבים אחרים. במהות של אידיאל ה-self made man - לא איך שהוא מתקיים באמת אלא איך שהוא באידיאל - אתה מגיע למעלה ביושר. בלי רמיות, בלי התחזויות, בלי שקרים, ובלי חיפוש אחר הדרך הקלה (וכן, לשכר את רוג'ר ואז לגרום לו לחשוב שהוא שכר את דון זה לבחור בדרך הקלה, לטעמי, בדיוק כמו שלקחת על עצמך זהות של מישהו אחר זה הרבה יותר קל בשביל דון מאשר להילחם עם הזהות שאיתה הוא נולד. הוא יוצא מנקודת הנחה שאין לו סיכוי להצליח כדיק וויטמן, אבל מי אמר שזה ככה? מי קבע? דון חיפש את הדרך הקלה למעלה, ובמקום לנסות להגיע לצמרת כדיק וויטמן הוא העדיף לברוא את עצמו מחדש כדון).

ואני מסכים שזה נאיבי לצפות ממישהו להצליח בלי "לשחק את המשחק", אבל האידיאל הטהור של האיש שבורא את עצמו הוא בדיוק כזה. ואגב, מעניין שקופר מטיל ספק בכך שדון באמת ברא את עצמו. כמו שהוא אומר לו בפרק שבו דון מתחבט אם לחתום על החוזה, הוא הגיע למעלה "על כתפיים של אחרים" - דון האמיתי, רוג'ר וכו'. לא עבודה קשה היא שהביאה אותו למעלה, אלא ניצול הזדמנויות שיש שיאמרו שיש בו משהו ציני (זוכרת איך דון לא רצה לשכור את הבחור שהזכיר לו את עצמו ואת האופן שבו הוא הגיע למעלה?).

חוץ מזה, שאלה שעניינה אותי תמיד היא למה דון מסתיר את זהותו מאלו שקרובים אליו. בעיקר אחרי שהסוד מתגלה וקופר מגיב עם ה-"who cares?" המופתי, דון היה צריך לצאת מנקודת הנחה שלאיש - חוץ מלרשויות החוק - לא באמת אכפת מי ומה הוא. אבל הוא מסתיר, ואני לא חושב שזה רק כי הוא חושש שיתגלה על ידי הרשויות, אלא גם כי באיזה מקום הוא מתבייש. לא רק במוצא שלו, אלא גם באופן שהוא הפך לדון. אתה לא אמור להגיע לצמרת על גבם וכתפם של אחרים, לא אם אתה אדם שבורא את עצמו מחדש. ואם דון מגלה את האמת לגבי עצמו, כולל לגבי האופן שבו הוא נהיה דון, הוא בעצם הורס את כל מיתוס האדם הקטן שהחל מאפס ואז דרך עבודה קשה בנה את עצמו - שזה המיתוס שהוא מטפח מאז העונה הראשונה, כשהוא משווה את עצמו לניקסון.
 

black scar1

New member
אני רוצה לחדד משהו בנוגע לדברים שלך

אני לא חושבת שדון עשה את הדרך ה*קלה* למעלה. בפירוש אני חושבת שהיא לא הייתה קלה. אבל הוא כן עשה את הדרך ה"לא ישרה" למעלה, וכן אני מסכימה שיש בזה אולי משהו שיוצא קצת נגד המיתוס של ה-"self made man", או לכל היותר מציג אותו באופן אירוני, אפילו מתריס קצת לדרך שבה נוהגים להציג אותו בסדרות וסרטים. ואני נוטה להסכים עם רוב הדברים שכתבת. זה מעניין אותי אגב, שאתה כותב דברים כאלה שכביכול כ"כ משמיצים את דון, יחד עם ההערצה הגדולה שאתה רוחש לו. לא הייתי מצפה ממך לכתוב דברים כאלה. מעניין אותי איך זה מסתדר אצלך?

לגבי השאלה האחרונה שלך. זה שלקופר לא אכפת (ולמען האמת, עד היום אני מוצאת את זה קצת לא אמין שבאמת לא היה אכפת לו), זה לא אומר שלאנשים אחרים לא יהיה אכפת (להלן כל התיאוריה שבטי עזבה את דון כי כל הפנטזיה שהייתה לו עליו התנפצה לה בפרצוף. בין אם זה נכון או לא, זה בפירוש מה שהוא חושב). ובכלל, למה לתת לאנשים קלף שיוכלו להשתמש בו כנגדך? זה באמת לא כזה מפתיע שאם אתה עבריין, אתה לא תלך ותפרסם את העברה שלך.
 

ניר4819

New member
ככה

אני חושב שדון עשה את הדרך הקלה למעלה ברגע שהוא הוריד את התג של דון ושם אותו על עצמו. מאותו הרגע הוא לא צריך להתמודד עם דיט ויטמן והעבר שלו. במקום לנסות להגיע לצמרת למרות שהוא דיק ויטמן עם כל המטען שבזהות הזו (הדרך הקשה), הוא בוחר להפוך את עצמו לאדם עם עבר מכובד. זה לחלוטין לבחור את הדרך הקלה, כי במקום להתמודד עם העבר שלו ולנסות להצליח למרות זה, הוא בוחר ברמיה ובגניבה. במקרה של רוג'ר והעבודה זה אותו הדבר - במקום להתמודד עם הסירוב של רוג'ר, להמשיך לנדנד, להמשיך להתאמץ, לפנות לעוד חברות ולעוד אנשים, אפילו לפנות לנתיב קריירה חדש כמו שהוא ממליץ כל הזמן לאנשים לעשות, הוא בוחר לשכר את רוג'ר ולגרום לו לחשוב שהוא שכר אותו. בעיני זו כמעט ההגדרה המילונית של דרך קלה - קלה מבחינה זו שהיא לא דרשה ממנו שום מאמץ או עבודה. רק ארוחת ערב ויין במקרה האחד ובמקרה השני לא יותר מתנועה של היד, כשהוא תלש את התג מהצוואר של דון האמיתי.

וכן, אני מעריץ את דון. לא בגלל הדברים האלו, אלא למרות. כי יש בדון הרבה טוב. גם ברמה החיצונית - המראה, הכריזמה, הקסם, יכולת השכנוע המדהימה, כולן תכונות ומאפיינים שהייתי מוכן לעשות הרבה כדי לאחוז בהן - וגם ברמה הפנימית, למשל בהזדהות שלו עם נחשלי החברה, ובכך שהוא לעולם לא שופט אדם על פי צבע עורו או על פי מגדרו. למרות שזה לא רק הומניסטי ויפה מצידו, אלא גם התנהגות קפיטליסטית נאותה - כי בין אם אתה אישה, שחור, לבן או יהודי, אתה קודם כל סימן דולר. לקוח פוטנציאלי. ודון רואה בכל אחד לקוח פוטנציאלי, ולא מפלה על רקע צבע עור או מגדר בגלל זה. אבל גם בגלל שהוא יודע מה זה להיות מהנחשלים, מהשוליים של החברה, ויש לו איזו הזדהות מובנית וטבעית כמעט עם השוליים האלו, בגלל העבר שלו - גם כאן הוא מתנהג כמו self made man טוב, כי הוא לא שוכח מאיפה הוא בא ומאיפה הוא התחיל, ולא נותן למעמד החדש שלו לסחרר אותו ככה שהוא יזלזל באנשים אחרים.

ולא אמרתי שדון צריך ללכת ולפרסם את העבירה שלו בראש חוצות חחחח. התכוונתי לספר לאנשים הקרובים לו ביותר. שימי לב שאפילו פגי, שיודעת עליו הכל בערך, לא יודעת עדיין שהוא דיק ויטמן. אני באמת חושב שזה נובע מבושה מצד אחד ומרצון לשמור על המיתוס הדון דרייפרי של זה שהגיע מלמטה ובעבודה קשה ומאמץ הגיע לצמרת.
 

black scar1

New member
אז ככה

לגבי הפסקה הראשונה. אני עדיין מתעקשת שאני לא יכולה לקרוא לזה "הדרך הקלה". אני לא חושבת ששום פעולה שדון עשה לא הייתה קלה. ולא, אני לא מדברת על זה שהוא החליף את הדיסקית. אני מדברת על המשמעות, על כל מה שבא אחר כך. נכון, הפעולה עצמה של תלישת הדיסקית הייתה קלה. כל מה שבא אחר כך לא קרוב ללהיות קל.
"מאותו הרגע הוא לא צריך להתמודד עם דיט ויטמן והעבר שלו" - אתה צוחק? כל שניה הוא צריך להתמודד עם דיק ויטמן ועם העבר שלו. אם זה כשאנה מגיעה אליו לראשונה, עם אדם. עם הפחד המתמיד להיתפס, עם עצם העובדה שהוא חי עם הסוד הנורא, עם החרדות, השקרים. כמו שאמרתי- זאת לא הדרך ההוגנות, הישרה, זאת שמנסים ללמד אותנו עליה בסרטים. אך זאת לחלוטין לא "הדרך הקלה" לא כפי שאני רואה אותה.
ולגבי קבלת העבודה במרמה - שוב, זה גם לא היה קל. לגרום לרוג'ר ללכת לשתות איתו, לשקר לו ככה, להסתכן וכו'. זה דורש כישורים מסוימים. שוב, זה סוג של התרסה על האדם הפשוט שהיה משיג את העבודה הזאת בדרך הישרה. אבל זה לחלוטין לא אומר שדון לא התאמץ להשיג אותה או שזה היה לו קל.

לגבי הפסקה השניה - כן, אני נוטה להסכים איתך. יש משהו בדון, קשה לי לשים עליו את המילה, ג'נטלמני, או אפילו "אבירי", במובן שהוא באמת לרוב לא שופט אנשים. יותר מזה, הוא יותר מפעם מתעצבן כששמע אנשים במשרד מעירים הערות גסות על בחורות (זכורה לי הסצנה במעלית עם הנערים שהוא אמר להם להוריד את הכובע). אני לא חושבת שאי פעם שמעתי אותו מעיר הערה גסה על בחורה לאחד מהבחורים האחרים (משהו שלא תלוי בגיל, רוג'ר למשל עושה את זה חופשי). יש לו מעין כבוד ל-"שם" של בן אדם. אני זוכרת גם איך הוא התעצבן כשהוא שמע שהבחורים צוחקים על זה שפרדי השתין על עצמו- והוא צעק עליהם ואמר משהו כמו -"אתם מדברים פה על שם של בן אדם". ועל הגישה הזאת אני באמת מעריכה אותו, ואני מאמינה שיש לה קשר ישיר לסיפור החיים שלו. זאת הסיבה אגב שאני חושבת שהוא מאוד מאמין ועוזר לפגי. למרות שהמסלולים שלהם מאוד שונים, הוא רואה אדם כשרוני שעומד מול מגבלות שלא בשליטתו ולכן עוזר לה כי היא כפי שאמר "שלוחה שלו". אם זאת אני חייבת לציין שמדי פעם הוא גם סוטה מהשקפת החיים הזאת, כמו במקרה של סאל (אני לעולם לא אסלח לו על הפיטורים האלה).

לגבי הפסקה השלישית - דון לא רק פוחד מהסוד בקטע חוקי. הוא מתבייש בזה כי הוא מתבייש בדיק וויטמן. הכביכול "בן של זונה, חוואי בור חסר השכלה". זה שובר את כל תדמית ה-"דון דרייפר". בגלל זה הוא לא שש לספר לאנשים על כך. אבל אני מאמינה שהוא עשה הרבה התקדמות בנושא, והוא מנסה לשתף, כשהוא יכול וזה כבר פחות מאיים עליו. למשל הוא מספר לפיי בעונה הרביעית, כשהוא נכנס להתקף פאניקה. תשווה למשל לרגע שהוא רוצה לברוח עם רייצ'ל מנקן בעונה הראשונה, אבל אפילו בנקודה הזאת, למרות שיצר איתה קשר רגשי, לא מסוגל לספר לה, והנה הוא עומד בסיטואציה דומה, עם פיי, 4 שנים אחר כך, שוב עם בחורה שיצר איתה קשר, והפעם הוא מספר לה. ובעונה החמישית הוא כבר מספר למייגן. בקיצור, זה לוקח לו זמן, אבל הוא לומד לקבל את החלק ה-"דיק וויטמן" שבו.
 

ניר4819

New member
אני מסכים איתך בסופו של דבר

נראה לי שבמקום דרך קלה, אני אדבר על קיצורי דרך, שאדם שמבקש להגיע למעלה באופן ישר והגון לא היה לוקח. אני מסכים איתך מאד לגבי הפסקה השניה, כולל לגבי נושא סאל. אבל לא הייתה לו ברירה אחרת אלא לפטר אותו, כי לאקי סטרייק, הלקוח הכי גדול שלהם, דרש את זה. מה בדיוק דון יכל לעשות? להגיד ללקוח הזה - דווקא זה - שהוא לא מפטר את סאל? ועוד אחרי שהוא ראה שלי גארנר באמת מתכוון לעזוב את החברה אם הם משאירים שם את סאל? מה שלא היה בסדר, זה שהוא אומר לסאל - גם אם לא במפורש - שהוא היה צריך לשכב עם לי. ועוד מדבר על "אתם" במין הכללה הומופובית מכוערת. לגבי הפיטורים עצמם, אני חושב שהוא היה חייב לעשות את זה. אחרי הכל, לאקי סטרייק זה הלקוח הכי גדול שלהם.

לבסוף, אני חושב שדון פוחד גם מכך שרשויות החוק יעלו עליו - תראי לאיזו היסטריה הוא נכנס בעונה ה-4 כשנראה לו שהרשויות עומדות לעלות עליו. אבל אני כן חושב שהוא מתבייש במה שעשה כדי להפוך לדון. לא במוצא שלו וכדומה - הוא אף פעם לא מתבייש לספר שהוא גדל בעיירה קטנה ובעוני, רק את העניין שאמא שלו הייתה זונה הוא משמיט, וברור למה. אני חושב שיותר מפריעה לו המחשבה, שבשביל להגיע למה שהגיע אליו אדם היה צריך למות - אמנם לא באשמתו, אבל דון נהנה מזה - ושהוא גנב ממנו את זהותו, וכך עשה לעצמו קיצור דרך מאד רציני בדרך לצמרת. אדם שבורא את עצמו לא מחפש קיצורי דרך. הוא נהנה מעבודה קשה, הוא גאה בה והוא מתרברב בכך שעבד קשה להגיע לצמרת. דון פשוט לא יכול לעשות את זה אם הוא מספר על מוצאו האמיתי.
 

lollapalooza

New member
אני עוד אתייחס לשאר הדברים

אבל צריך להפריד בין תגובה של אנשים שעובדים עם דון לעניין הזהות, לבין תגובה של אנשים שחיים איתו בעניין הזה. כמו שכתבתי קודם, מי שרק עובד עם דון וחשובה לו הפונקציה שדון ממלא - הכסף, העבודה, הכשרון - מה זה משנה איך קוראים לו ומאיפה הוא מגיע? אבל מי שחי עם דון, למשל - בטי, בנה חיים על סמך זה שהוא יודע עם מי הוא חי. לגלות שבן אדם הוא לא מי שהוא אומר, זה חתיכת הלם, גם אם הוא לא היה רוצח סדרתי קודם.
 

ניר4819

New member
לדעתי

לבטי היה אכפת פחות מזה שדון נולד כדיק ויטמן וכו' מאשר מזה שהוא הסתיר את זה ממנה. בדיוק כמו שאמרת, בגלל שהיא קרובה אליו, היא אישתו, וכשאתה נשוי למישהו אתה מצפה שהוא לא ישמור ממך סודות, בטח לא אחד גדול כזה. השאלה היא, אם היא הייתה מתייחסת לדון אחרת, אם היא הייתה מתחתנת איתו, אם היא הייתה יודעת מראש שהוא דיק ויטמן ואת כל הסיפור. אני חושב שכן. מה שמפריע לה יותר מהכל זה שהוא הסתיר ממנה את הסוד הגדול הזה. מעבר לכך, אני באמת לא חושב שהיה לה אכפת אם הוא דון או דיק או לא משנה מה. מה שמפריע לה זה לא המעשה של גניבת הזהות והסתרתה, אלא זה שהוא לא טרח לשתף אותה בעניין.
 

lollapalooza

New member
זה נכון

אבל מצד שני, זו חתיכת שאלה, אם היא הייתה מתחתנת איתו, או אם מישהי, מישהו, היה מתייחס אליו אותו דבר אם היו יודעים מי הוא - מבית די הרוס, עני, והכי גרוע - בן של זונה. קשה לי מאוד להאמין שבטי הייתה רוצה אותו אם היא הייתה יודעת את כל זה.
 

black scar1

New member
קודם כל בהצלחה!

הנקודות שהעלית מאוד מעניינות ואני דיי מסכימה איתם. אני חושבת שבכלל, יש להוליווד, בסרטים ובסדרות, התאהבות מאוד גדולה עם, מה שנקרא באופן פשטני "סיפור הסינדרלה". כ"כ הרבה סרטים וסדרות על האדם שחפר את דרכו מהביבים אל הגדולה. ובכלל המסר האמריקאי-שתוכל להיות מי שאתה רוצה. אני אישית ברוב המקרים מאוד מתעצבנת ממנו. כן ברור שיש ביל גייטס ומארק צוקרברג. אבל על כל אחד כזה יש מליון אנשים שניסו להיות ביל גייטס ומארק צוקרברג ולא הצליחו. ואת זה הסרטים לא מראים, לא רוצים להראות.

אני עדיין לא החלטתי אם מד מן מחזקת את הרעיון הזה, החלום האמריקאי, או יוצאת נגדו (כמו שהעלת, דון חייב לגנוב זהות כדי להתקדם, את העבודה בסטרלינג קופר הוא השיג במרמה וכו'), מצד שני, הוא לא היה נשאר שם אם לא היה טוב בעבודתו (ויש הקבלה יפה בפרק סיפורי וולדרוף- בין הפלשבק שבו מראים איך התקבל לסטרלינג קופר, לבין זה ששכר את "האדיוט של רוג'ר" בגלל טעות. ההבדל- ה"אדיוט של רוג'ר", באמת לא היה מוכשר, לכן פוטר לאחר כמה פרקים.) אז כן, צריך מזל, ובכמויות גדושות, אבל צריך גם כשרון, בלי זה שום דבר לא עובד. כמו למשל המקרה של פגי. היא הגיעה לאן שהיגעה לגמרי במזל- אבל נשארה שם כי היא מוכשרת. [אגב, כמו שיוצא לי הרבה פעמים לשמוע מראיונות עם ילדים של מוזיקאים/שחקנים מפורסמים, שרוצים ללכת בדרכם- ששואלים אותם אם הם לא מרגישים ש"עושים להם הנחות"- ואני נורא אוהבת תשובה ששמעתי פעם בראיון כזה - נכון, זה שאני בן של *הכניסו סלב* פותח לי דלתות. אבל זה כל מה שזה עושה. אם אני לא אהיה טוב, אני לא אצליח. סתם דוגמאות שעולות לי לראש- הקריירה המדשדשת של הבן של טום הנקס (שהיה לו תפקיד אפילו בעונה השניה), או הקריירה המדשדשת של שון לנון (הבן של)].

סליחה, קצת הלכתי לאיבוד. בקיצור, כן הנושא מאוד מעניין אותי.
לא הבנתי אם אתה הולך לתת הרצאה, או שזו עבודה כתובה. אם זו עבודה כתובה, אשמח לקרוא אם תרצה לפרסם בפורום. ואתה צודק שהסדרה מראה המון אירוניה כלפי העניין כמו בדוגמאות שנתת.
הייתי מוסיפה לך עוד סצנה שעולה לי לראש, בנושא של זכויות נשים- השיחה של פגי ואייב בעונה 4 (לא זוכרת באיזה פרק, זה הפעם השניה שהם נפגשו)- הוא מדבר איתה על זכויות שחורים, והיא אומרת משהו בסיגנון- מה עם ההפגנה שלי? אני עשיתי את דרכי לאיפה שאני לגמרי לבד. אף אחד לא רוצה שם אישה. לא יודעת איך זה מסתדר עם כל התיאוריה, אבל זאת נראית לי סצנה קשורה.
 

ניר4819

New member
אני מאד מסכים איתך

ואגב, אני חושב שפיט מנסה בהרבה מקרים להיות כמו בן הסלבים שתיארת. הוא רוצה להצליח בזכות עצמו, לא בגלל מי שהוא והמשפחה שלו. ותחשבי, שאנחנו מגלים בכלל על מוצאו רק בפרק השלישי של הסדרה. ולא מפיו, אלא מקופר, שמסביר לדון ורוג'ר למה אי אפשר לפטר אותו. פיט רוצה להיות כמו דון מהבחינה הזו של להצליח בזכות עצמו, בקיצור. ואני חושב שהסדרה גם ביקורתית לגבי מיתוס האדם שבורא את עצמו, אבל היא מכירה גם בחשיבות שלו בתרבות האמריקאית. היא לא מבקשת לפסול אותו, רק להראות את הבעיות שבו (בנוסף לאלו שהזכרתי, הוא מעודד תחרותיות עד רמה של אגרסיביות, יוצר חרדות - כי תמיד יש מישהו טוב ממך, או מישהו שיכול לקחת ממך את מה שבנית בעמל כה רב - מדגיש שהזהות שלך נמדדת ביחס לאחרים ולא ביחס לעצמך, וכאמור, הוא מתעלם מהתרומה של מבנים חברתיים כמו גזע או מגדר לאפשרויות הבחירה).

ומה שיהיה ביום שלישי זו הרצאה קצרה ("קצרה"... 45 דקות... בדיוק מארגן עכשיו קטעים להראות), אבל כהכנה לעבודה. אין לי בעיה לפרסם אותה בפורום אחרי שתוגש. אני אפילו אשמח לשמוע מה תהיה דעתכם. אני ממש נהנה לעבוד על הסדרה ולהתעסק בה בלימודים.
 

black scar1

New member
אהבתי מאוד את הדרך שניסחת את הדברים

"אני חושב שהסדרה גם ביקורתית לגבי מיתוס האדם שבורא את עצמו, אבל היא מכירה גם בחשיבות שלו בתרבות האמריקאית. היא לא מבקשת לפסול אותו, רק להראות את הבעיות שבו"

לא ממש חשבתי על זה לעומק עד היום, אבל זה מאוד מעניין, ואני חושבת שיש הרבה במה שאתה אומר. וגם כשאתה כבר מעלה את זה לתודעתי, אני מאוד אוהבת את ההתעסקות הזאת. דווקא זה שהסדרה באמת לא פוסלת את ה"אדם שבורא את עצמו"- אבל מראה לנו גם את הצדדים השליליים של הדבר. לא עוטפת את זה בצמר גפן, ודובוני אכפת לי מקפצים. אלא מראים, שאותו "חלום" גם אם כ"כ קורץ, כה מפתה, כה חלומי, דורש חפירה בכ"כ הרבה חרא. אם בדרך של להגיע לשם, ואם בדרך של להישאר שם.
עכשיו שאני חושבת על זה, אני מאוד אוהבת את הדרך שבה הם מציגים את זה. זה מזכיר לי, אני חושבת, למה אהבתי כ"כ את הסרט "הרשת החברתית" כי אני מרגישה שבדומה למד מן, הוא גם לא "פוסל" את הרעיון האמריקאי, אבל באמת לא מנסה לייפות אותו אלא להגיש אותו כמו שהוא עם כל החרא שכרוך בדבר. בכל התככים המזימות, בכל הזבל שדרוש כדי להגיע לדבר הזה.

אני גם מאוד מסכימה לגבי פיט. הוא באמת מנסה להוכיח שהוא לא נמצא איפה שהוא נמצא בגלל הקשרים שלו (אני חושבת שבפרק ניקסון נגד קנדי בעונה הראשונה- נעשה הבחנה דיי ברורה כביכול בין האדם שהגיע לאן שהגיע בגלל קשרים, לבין האדם שבנה את עצמו, ולפי מה שזכור לי, גם הייתה השוואה מאוד ברורה בין פיט לבין דון בהקשר הזה. אגב, אולי תשתמש גם בפרק הזה, נראה לי שהוא גם מאוד קשור לנושא). אבל כפי שאמרתי. אני חושבת שפיט טוב במה שהוא עושה. בגלל זה לדעתי דון לא מפטר אותו, גם לאחר שקופר נותן לו את ה-"אוקי" לעשות את זה. זאת הסיבה לדעתי שלקחו אותו לחברה החדשה ולא את קן (למרות שקן בחור פי אלף יותר הגון ומקסים). ואני מסכימה שפיט באמת מאוד רוצה להתנער מהתדמית הזאת שהוא שם בגלל הקשרים. והוא אולי התחיל שם בגלל הקשרים, אבל נשאר שם בזכות עצמו. ובגלל זה לדעתי הוא מעריץ כ"כ את דון. עד כמה שקל לשנוא את פיט ולתעב אותו, להוציא ממנו כל תכונה אנושית, יש דבר אחד שאלף שונאיו לא יוכלו לקחת ממנו וזה את ההערצה והנאמנות (האמתית לחלוטין, שהוא הפגין שוב ושוב) כלפי דון. הוא אפילו נעלב כדון שופט אותו על כך שהוא שוכב על הזונה.

ואני מאוד אשמח לקרוא את העבודה
 

ניר4819

New member
אני משתמש באופן נרחב בפרק שציינת

בעצם, שני פרקים, אחד שבו דון מדבר על עצמו כניקסון, והשני (הפרק שבו הזהות שלו נחשפת), שהוא אומר לפיט שהוא שונא אותו כי הוא ילד מפונק שנולד עם כפית זהב. בהקשר הזה, אגב, אני חושב שדון מאד לא הוגן כלפי פיט. כי קודם כל, האם זו אשמתו של פיט שהוא נולד למשפחה עשירה ומיוחסת? דון מתנפל עליו כאילו שפיט ביצע איזה פשע בעצם העובדה שהוא נולד למי שנולד. שנית, כי פיט באמת לא עושה שום שימוש בקשרים שלו כדי לקדם את עצמו מקצועית, לא בשלב הזה של הסדרה. לכל אורך העונה הראשונה, זה פשוט לא קורה. יותר מזה, הוא לא יודע שהסיבה שדון לא פיטר אותו זה בגלל הקשרים שלו, ומשום מה אני חושב שהוא לא היה מרוצה אם זה היה מגיע לידיעתו. כי הוא רוצה שאנשים, ובמיוחד דון, יעריכו אותו בזכות מה שהוא עושה. ושימי לב שחוץ מקופר, בשני הפרקים הראשונים של הסדרה אף אחד מהמנהלים הבכירים וגם לא השותף השני בחברה לא יודעים מה המוצא של פיט ועל הקשרים המשפחתיים שלו. זה בא בהפתעה גמורה לרוג'ר ולא רק לדון.

ואני חושב יותר מזה - בשביל להוכיח את עצמו ואת כישוריו, פיט מוכן לעבוד קשה והלתאמץ. זה לא סתם שכבר שתי עונות נאמר לנו שהוא זה שמחזיק את החברה על הרגליים, פחות או יותר. כי הוא יודע שרק דרך עבודה קשה הוא יצליח להוכיח את עצמו. ובהקשר הזה, דון אומר לו בפרק האחרון בעונה ה-3, שיש לו את היכולת לראות למרחוק יותר מכל האחרים בחברה. זו הסיבה שהוא רוצה אותו - כי לפיט יש את הכישרון לראות לטווח ארוך, ודון מזהה את הכישרון הזה.
 

black scar1

New member
מסכימה לגבי כל מילה

מלבד משהו פצפון, נכון שלדון לא הייתה זכות להגיד את מה שאמר לפיט (תגיד, זה רק אני או שאני מרגישה שסוף העולם הגיע. ממש מפליא אותי לשמוע אותך אומר כ"כ הרבה ביקורת על דון. לא האמנתי שאחיה לראות את היום
). אבל אני דווקא נותנת לו סיבות מקלות בעניין הזה. הרי פיט איים עליו וסחט אותו והעמיד את כל חייו בסכנה. אני לא חושבת שהוא היה אומר לו את זה סתם ככה, בסיטואציה רגילה (כלומר שלא תבין לא נכון, אובייקטיבית, הוא לא צדק שאמר לו את זה, אבל בגלל הסיטואציה, אני מבינה אותו למה הוא אמר).

חוץ מזה, מסכימה לגבי כל מה שאמרת על פיט.
 
אני לא חושבת ש"לגמרי במזל" מתאר נכון את פגי

אני חושבת שמה שהיה בהתחלה - המשפט שהיא אמרה שגרם להם לשים לב אליה ולתת לה קמפיין. נובע לחלוטין ממי שהיא כאדם ומזה שהיא שונה מרב הנשים שסביבה.
נכון שחלקית זה היה מזל - שהכניסו אותה לחדר הזה, אבל מה שהיא אמרה שגרם להם לשים לב אליה זה רחוק מ"לגמרי במזל".

ואגב סרטים על אנשים שמנסים ומנסים ונכשלים יעניינו אחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה אם בכלל.
סיפורי סינדלרה הם אכן התגלמות החלום האמריקאי וזאת סיבה עיקרית למה עושים אותם כל כך הרבה, אבל קשה לי להאמין שיהיה הרב קהל לסיפורים הפוכים.
 

black scar1

New member
לגבי פגי

אני עומדת איתנה בדעה שזה היה שילוב של כישרון + מזל. ביקום אחר, במימד אחר, בגלגול אחר, היא יכלה בקלות לא להגיע לאן שהגיעה. רק החל מעונה 2 היא באמת דוחפת את עצמה. אם בבקשת המשרד, בדרישות שלה כלפי דון וכו'. בעונה 1- היא ל*חלוטין* פאסיבית.

תחשבי כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שהיא תגיע לאן שהיא הגיע - ראשית- שפרדי ראמסון ישים לב אליה באותה אסיפה עם הליפסטיק. שנית שיתלהב מהרעיון שלה. אחר כך שיעביר את זה לדון. שדון יהיה אדם מספיק פתוח לאותה תקופה כדי לתת לאישה (ועוד המזכירה שלו) את ההזדמנות לעבוד על הקמפיין. (אני מאמינה שרוב הגברים במעמדו היו לוקחים את הרעיון של פגי של "סל הנשיקות"-ונותנים לצוות הקריאייטיב לקחת אותו משם. או שבכלל מתעלמים ממנו, כי היא רק בחורה). אחר כך שהוא נתן לה את לעבוד על הקמפיין עם המכשיר המרזה. ולבסוף שבסוף העונה הוא מעלה אותה לדרגת קרייאטיב. נכון, ניכר שפגי באמת נכנסת לעניין ומנסה לעשות עבודה טובה. אבל ההזדמנויות ניתנות לה (שוב, בעונה הראשונה) על מגש של כסף. היא לא דוחפת את עצמה או מנסה לסלול את דרכה למקום הזה (לשם השוואה, מייגן, לקראת סוף עונה 4, נכנסת לחדר של דון ומבקשת ממנו שילמד אותה על המקצוע והיא אומרת שהיא אולי תרצה להיות קופירייטרית).

לגבי הפסקה השניה שלך- ברור שזה לא יעניין! זה כל העניין. הוליווד (בחסות אמריקה כמובן) מנסה למכור לנו את הרעיון של החלום האמריקאי. זה כייף לנו לראות את זה, זה גורם לנו להאמין בזה. ברור שזה מצליח, ברור שזה משרת גם את האידיאולגיה, וגם את הקהל (שסליחה שאני אומרת, המטומטם שקונה את זה). השאלה האם זה עושה לנו צדק? האם זה לא מעוות לנו את המציאות בצורה קיצונית? כן, בהחלט כן. ואני כצרכנית של תרבות זאת רשאית לבקר את המדיניות הזאת.
 
אני מסכימה שזה שילוב של השניים

זה עדיין לא "לגמרי במזל".

והוליווד היא לא יצאנית הסרטים היחידה בעולם. גם בתוך ארה"ב יש הרבה סרטים שיוצאים לא מהוליווד ויש מספיק קולנוע שנוצר מחוץ לארה"ב.
הכוונה שלי היתה שמעבר לעניין החלום האמריקאי שמנסים לדחוף לנו וכו'. אנשים כן רוצים את ההפי הנד בסרט, רוצים את האסקפיזם, רוצים את התקווה, את השאיפות. זה לא שאין מקום לקולנוע אחר, יש ואפשר לעשות אותו, זה פשוט לא יעניין אף אחד. בלי קשר לחלום האמריקאי בכלל
 

ניר4819

New member
התייעצות קטנה...

מה אתם אומרים, להראות בכיתה את הקטע שדון מתוודה בפני בטי על העבר שלו (אני חושב שראיתי את הקטע הזה רק היום משהו כמו 10 פעמים... מהיפים בסדרה), או להראות קטעי פלשבק - למשל לחווה שהוא גדל בה, או אפילו לרגע שבו הוא מחליט להפוך לדון, ולהשלים בעצמי פרטים? כי חשוב לי כבר בתחילת ההרצאה לבסס את העבר של דון ואיך הוא הגיע למקום שבו הוא כרגע, כדי שאראה שהסדרה מציגה אותו, לפחות חלקית, כ-self made man. ואגב, כשהוא מספר לבטי על הרגע שבו החליט לשנות את זהותו, הוא אומר: "i found it was easier to become him than to start over", ובכך הוא מאשר במילים שלו את הטענה שלי - שההפיכה לדון דרייפר הייתה קיצור דרך, שזה היה לבחור בדרך היותר קלה למעלה, הדרך שדורשת פחות מאמץ מאשר להגיע לשם כדיק וויטמן בנה של הזונה.

אשמח לדעתכם.
 
למעלה