לא בוודאות, אבל יודעים
אם יש תיאוריה דטרמיניסטית שמתארת את העולם ואנחנו פשוט לא יודעים אותה, לזה קוראים תיאוריה עם "משתנים חבויים" (כלומר יש משתנים שאיננו מכירים אותם אשר קובעים חד-משמעית את מצב המערכת, ותורת הקוונטים איננה אלא תיאור של המעט שאנחנו כן יודעים). הפיזיקאי ג'ון סטיוארט בל (http://en.wikipedia.org/wiki/John_Stewart_Bell) חקר את האפשרות הזו וניסח משפט שאומר שלא תיתכן תיאוריה כזאת (http://en.wikipedia.org/wiki/Bell%27s_theorem), כלומר שתורת הקוונטים היא תיאור מדויק של המציאות ואין משתנים חבויים. הוא תיאר ניסוי (ניסוי בל) שיכול להכריע בשאלה, ובכל המימושים של הניסוי לא הופרכה תורת הקוונטים (http://physicsworld.com/cws/article/news/27640), אם כי יש המפקפקים בתקפות התוצאות (http://en.wikipedia.org/wiki/Loopholes_in_Bell_test_experiments). אני, מצידי, משוכנע בתורת הקוונטים, כלומר שסופרפוזיציה היא מצב אמיתי ולא ביטוי להעדר ידע, ולפיכך היקום לא יכול להיות דטרמיניסטי.
אם יש תיאוריה דטרמיניסטית שמתארת את העולם ואנחנו פשוט לא יודעים אותה, לזה קוראים תיאוריה עם "משתנים חבויים" (כלומר יש משתנים שאיננו מכירים אותם אשר קובעים חד-משמעית את מצב המערכת, ותורת הקוונטים איננה אלא תיאור של המעט שאנחנו כן יודעים). הפיזיקאי ג'ון סטיוארט בל (http://en.wikipedia.org/wiki/John_Stewart_Bell) חקר את האפשרות הזו וניסח משפט שאומר שלא תיתכן תיאוריה כזאת (http://en.wikipedia.org/wiki/Bell%27s_theorem), כלומר שתורת הקוונטים היא תיאור מדויק של המציאות ואין משתנים חבויים. הוא תיאר ניסוי (ניסוי בל) שיכול להכריע בשאלה, ובכל המימושים של הניסוי לא הופרכה תורת הקוונטים (http://physicsworld.com/cws/article/news/27640), אם כי יש המפקפקים בתקפות התוצאות (http://en.wikipedia.org/wiki/Loopholes_in_Bell_test_experiments). אני, מצידי, משוכנע בתורת הקוונטים, כלומר שסופרפוזיציה היא מצב אמיתי ולא ביטוי להעדר ידע, ולפיכך היקום לא יכול להיות דטרמיניסטי.
וזה מצביע לדעתי על אחת הבעיות הכי גדולות שבאות בנסיון לראות את העולם כדטרמיניסטי: אנשים פשוט לא מצליחים לתפוס את עצמם באופן דטרמיניסטי. הם לא מסוגלים לשלב את התפיסה הזו של ה'אני' החושב ובוחר עם ההבנה שהכל כבר קבוע מראש, והדבר הזה גורם להם לתפוס את העולם באופן שגוי. במקום לנסות לחשוב איך הדטרמיניזם משתלב עם ה'אני', הם פשוט מנסים לתפוס את האני באופן השונה ממה שהוא באמת (ולרוב באופן מכאני, פשוט הרבה יותר וחסר תודעה). והסתירה הזו תמיד באה לידי ביטוי ברגע שבו הם מנסים להכניס את עצמם לתמונה (ברגע שהם מבינים שיש פער בין התיאור שלהם את האדם לבין מהותו [מהות עצמם] בפועל). ואז חלק מהאנשים שרואים את הסתירה מבינים שהתפיסה שלהם שגויה, וחלק פשוט ממשיכים להרגיש (באופן לא ממש מודע כמובן) שהם שונים מהאחרים ועליונים עליהם. הם ממשיכים להסתכל על כולם באופן דטרמיניסטי מלבד על עצמם. אבל יחד עם זאת אני מסכים גם עם מה שאתה אומר בקשר לפושעים. כי זה לא ממש משנה אם יש בחירה חופשית או אין, העובדה היא שבחברה שלנו כפי שהיא נראית כיום תמיד יהיה אחוז מסויים של אנשים שיבצע פשעים. אז אפשר כמובן לכעוס על הפושעים האלה, לומר שהם אנשים רעים מטבעם שבחרו על דעת עצמם לפגוע באחרים ושאנחנו חייבים להעניש אותם על כך. ואולי באמת הגישה הזו תגרום לאותם אנשים להשתנות. אך תמיד יווצרו אנשים חדשים, ואותם אנשים יתנהגו (סטטיסטית) בדיוק באותו אופן. אז אפשר גם לכעוס עליהם, ועל אלה שיבואו אחריהם וכו'. אבל בשלב מסויים באמת מתחילים להבין שהכעס הזה הוא חסר טעם. שהוא רק פיתרון זמני אך הוא לא נוגע בשורש הבעייה, כי הרי האנשים שנולדים נולדים תמיד אותו הדבר, בלי קשר לכמה אנחנו כועסים. אז אתה מבין בעצם שאם אנשים ממשיכים לפשוע אז כנראה שהבעייה היא בחברה שלנו, ושאנו צרכים גם לנסות ולשנות אותה במקום רק להעניש פושעים כל היום. לכן אני חושב שבהקשר הזה זה דיי נכון להסתכל על האנשים באופן דטרמיניסטי, ולהגיד שהחברה 'מחייבת' חלק מהאנשים לפשוע, ולא לכעוס רק על אלה שפשעו כרגע.