דיון על פרפקציוניזם
לאחרונה נחשפתי להמשגה של פרפקציוניזם לא בתור "תכונת אופי" כפי שהכרתי זאת לפני כן אלא פשוט בתור צורת חשיבה וחשבתי לנסות לפתוח עליה כאן דיון (בתקווה שיהיו משתפי פעולה).
פרפקציוניזם היא צורת חשיבה שמאופיינת בעיקר משני מאפיינים:
1) הצבת סטדנרטים מאוד גבוהים כך שלרוב לא ניתן לעמוד בהם.
2) מאופיינת בסוג מסויים של הבחנה מבין שתיים. ישנן שני סוגי הבחנות- הבחנה בעיקרון והבחנה במדרג. נניח שיש רף מסוים שצריך לעבור אותו כדי לומר על משהו שהוא טוב. אז עבור הבחנה בעיקרון כל מה שנמצא מתחת לרף הזה הוא לא טוב, כלומר חסר ערך לחלוטין. חשיבה של הכל או כלום, שחור לבן וכו'...
לעומת זאת עבור הבחנה במדרג כמעט אין דבר כזה לגמרי טוב או לחלוטין לא טוב אלא יש רמות שונות של טוב הולכות וגדלות, כך שעבור הבחנה במדרג כמעט תמיד ניתן להכיר בערך של משהו טוב.
מה שקורה בפרפקציוניזם זה שגם מציבים את הרף מאוד מאוד גבוה באופן שרק במקרים נדירים ניתן להגיע אליו,פרפקציוניזם כשמו כן הוא שואף למושלם ובנוסף- כל מה שנמצא מתחת לרף הזה הוא חסר ערך לחלוטין.
אני חושבת שכמעט כל (אם לא לגמרי כל) מי שיש לו הפרעת אכילה יש לו צורה מסוימת של חשיבה פרפקציוניסטית.
המעניין הוא שעד לא מזמן אני לפחות נהגתי לחשוב על פרפקציוניזם בהקשר של ציונים, מראה חיצוני ואולי עוד כמה דברים מעטים. רק שהבנתי שזו צורת חשיבה שיכולה להיות לגבי כל דבר. למשל, זיהיתי שיש לי חשיבה כזאת גם לגבי מערכות יחסים- שאיפה לשלמות מסוימת וכשזה לא מושלם תחושה שזה ממש לא טוב וקושי רב לראות את הערך הרב שכן קיים.
אני רוצה לומר על חשיבה פרפקציוניסטית שיש לה הרבה מגרעות:
1) היא מעוותת את המציאות- המציאות היא שיש הרבה טוב אבל בגלל החשיבה הזו שהן מציבה רף גבוה והן של הכל או כלום, המציאות מתעוותת כי התמונה שמצטיירת חסרה הרבה מאוד דברים בעלי ערך שכן קיימים במציאות.
2) מאופיינת הרבה פעמים באכזריות מאוד גדולה כלפי עצמנו. נסו לחשוב על הפעם האחרונה שאמרתם לעצמכם שאתם "לא שווים כלום" בגלל משהו או משהו בסגנון. אם הייתם שומעים מישהו אחר מדבר ככה אל מישהו- מה הייתם חושבים? לא הייתם חושבים שזה אכזרי? אז למה לדבר ככה אל עצמנו?
3) יש משהו בעייתי בהצבת רף כל כך גבוה לעצמנו- זה לא ריאלי לדרוש מעצמנו משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי. צריך לדרוש מאנשים לעשות דברים שהם מסוגלים לעשות. לדרוש מהם לעשות משהו כמעט לא אפשרי ואחר כך להתאכזב זה קודם כל אכזרי ודבר שני בכלל לא מפתיע שזה מאכזב. למה לדרוש מעצמנו להיות מושלמות? או מאחרים להיות מושלמים? מה אנחנו אלוהים? אנחנו בני אדם וכאלה אמורים להיות ולא שומדבר אחר...
מוזמנים ומוזמנות להתבונן לגבי מה בחיים שלכם סיגלתם צורת חשיבה פרפקציוניסטית (אני באופן אישי הופתעתי לגלות שבהרבה מאוד תחומים בחיים יש לי צורת חשיבה שכזאת) ואז לראות אם אתם.ן יכולים.ות לנסות לסגל שם צורת חשיבה אחרת ולא להיות עיוורים לערך הרב של מה שכן יש. חבל.
*הדברים שנכתבו כאן הם לא חומר מקורי שלי אלא שאובים מתוך מקורות שונים
ממש אשמח לתגובות ושיתופים
שבת שלום
שמש