הוא כנראה לא ראה את הסרט נורמה ריי
שסאלי פילד זכתה על גילומה את נורמה ריי אם חד הורית שנלחמה בכדי שיהיו זכויות ותנאים אנושיים יותר במפעל שבו היא עבדה. נורמה ריי היא אם חד הורית פועלת קשת יום במפעל טקסטיל בדרום ארה"ב שמעסיק את עובדיו בתנאים מחפירים וללא תנאים סוציאליים. חייה מתנהלים בקושי, עד שמגיע למקום נציג האיגודים המקצועיים ומנסה לשכנע את הפועלים המקומיים להקים איגוד שיילחם במעסיקים וישיג עבורם תנאים אנושיים יותר. נורמה מתגייסת למאבק, על אף מחאות הסביבה ואיומי ההנהלה נגדה. באחת הסצינות בסרט "נורמה ריי" נציג ארגון העובדים מבקר במפעל הטקסטיל כדי להתרשם מתנאי העסקתן של העובדות. שעה שהוא מהלך בין פסי הייצור, מלווה ע"י נציגי המעסיק, מביטות בו העובדות - פועלות קשות-יום, כבעוף מוזר. ואז, מגיע האורח לפינה נידחת במפעל. שם, בנקודה גבוהה בקיר, הרחק מהעין, תלוי לו הפוסטר אותו חייב בעל המפעל לתלות על-פי חוק; פוסטר המפרט את זכויות העובדות. תחת מבטיהם המאיימים של נציגי המעסיק מנהל אתם נציג האיגוד מו"מ עיקש ומתיש, רק שינמיכו את הפוסטר לגובה נורמלי. זה הכל. הנציג הנחוש. כך, במה שנראה כהתעקשות מיותרת לחלוטין, שממילא לא תשפיע על חיי העובדות, מתחיל מה שיהפוך להיות מאבק מאורגן ונחוש של עובדות המפעל � בעצמן ולמען עצמן - על זכויותיהן. עצוב לגלות, שהמציאות בישראל דהיום מזכירה במידה רבה את המאבק הבסיסי כל-כך המתואר ב"נורמה ריי". לא על הטבות מרחיקות לכת נאבקים כיום בישראל, אלא על הבסיס: שכר מינימום, הזכות לעבוד, והזכות לקיום מינימלי בכבוד. בתוך אלה, הצליחה קואליציה של ארגונים חברתיים להעביר בראשית 2002 תיקון לחוק שכר מינימום. בעקבות התיקון הועבר הנטל להוכיח כי שולם שכר מינימום מהעובד למעביד, שינוי חיובי לכשעצמו. בנוסף, נקבע כי תוך שנה יפרסם משרד העבודה פוסטר רשמי, שייתלה במקומות עבודה, ויפרט מהו שכר המינימום, מה נכלל בו ומה לא, ואת החובה לשלמו. למעלה מ4 שנים עברו מאז, ועובדה שדבר לא נעשה. ליתר דיוק, בימים אלה ממש מנסה המדינה לבטל את הסעיף ואת הדרישה לפרסום הפוסטר. כלומר, חזרנו לימי "נורמה ריי". אלא שבעל המפעל, הפך בגלגול הישראלי למדינה בכבודה ובעצמה. החוק נועד להבטיח שעובדים יהיו מודעים לזכות המינימלית ביותר שיש להם בעבודה. הפוסטר נועד להוות מעין תמרור במקום העבודה, מטעם הממשלה, המיידע את העובדים בדבר זכות בסיסית שיש להם עפ"י חוק. ואולם, למרות שהחוק אומץ ע"י הממשלה, לא נקפה אצבע לממשו ולהוציאו אל הפועל. כעת, הממשלה צועדת כברת דרך נוספת, וטוענת כי הפוסטר הוא "בלתי אפשרי", מכיוון שנתוני שכר המינימום משתנים מעת לעת, ומכיוון שהנוסח הוא "ארוך ומסורבל". הפתרון המוצע עתה הוא לשלוח אותו במכתב, ומי ישלח? המעסיק. על אותו עיקרון נחקק לפני שנתיים, חוק מסירת מידע לעובד המחייב את המעסיק לתת לעובדים תוך שלושים יום מתחילת העבודה מידע בכתב על גובה שכרם, היקף משרתם והתשלומים הנילווים. מעסיק המפר את החוק צפוי לקנס מנהלי. החוק הזה כמו אחרים, אינו נאכף ורוב העובדים אינם יודעים על קיומו. לא, לא מדובר בחלם, וגם לא בטעות או ברשלנות. מדובר במדיניות מכוונת זדונית, רבת-שנים, העושה את הכל בכדי להוזיל את כח העבודה לטובת המעסיקים, ובכדי להתחמק לשם כך אפילו מההכרח של לשלם שכר מינימום. לא בכדי נראים הנתונים הכלכליים-חברתיים כפי שהם נראים, לא בכדי עולה בכל פעם דיון סביב דרישת המעסיקים להוריד את שכר המינימום "למען טובת המשק" קרי: טובתם הם, לא בכדי מדברת היום הממשלה על הצורך ב"גמישות" וב"הורדת עלות ההעסקה" תוך כדי גך שהיא שוללת מבני-אדם זכויות יסוד ומציירת אותם כבטלנים, פרזיטים, אוכלי-חינם. הכל מתבצע כחלק מתפיסה אידיאולוגית זדונית הדוגלת בהפיכת יותר ויותר בני-אדם לכח עבודה זול, ואם ניתן לעבדים. לאור תפיסה שכזו, אפילו פוסטר עלוב מפחיד את הממשלה ואת בעלי ההון המושחתים המקורבים אליה. אלה, כמו כל מי ששמע על נורמה ריי, יודעים שאפילו פוסטר קטן, אם לא עוצרים אותו בזמן, עלול חס וחלילה להפוך יום אחד לעובדת המודעת לזכויותיה, לעובד העומד על שלו עפ"י חוק, לבני-אדם שאינם מוכנים עוד שינצלו אותם. לבני אדם שיקומו ויילחמו על זכויותיהם. ובדיוק מזה בעלי ההון והפוליטיקאים המושחתים חוששים. זו הסיבה שהנחיתו עלינו את אסון ויסקונסין ואפילו קוראים לזה "התנדבות", כי זה החלום הכי רטוב של המעסיקים הקפיטליסטים, שהעובדים שלהם ישרתו אותם "בהתנדבות", ללא שכר, ללא תנאים סוציאליים, ללא זכויות, פשוט עבדים שיעשו עבורם את הכסף הגדול. אך מה אתה כבר מצפה מאנשים כמוהו, אותם הרי מעניין רק מעצמם ומטובתם האישית, והדבר האחרון שמעניין אותם זה משאר בני עמם.
