חצי אוף-טופיק
לפני כמה עשרות שנים כתבתי איזשהו מאמר על האושר, אך לבסוף לא פרסמתיו בשום מקום. כתבתי אותו בתור אדם שמצא את אושרו ושרואה בכך עניין בסיסי, התחלתי, לחיים נורמליים.
כתבתי שם שמציאת האושר היא ההתחלה של דברים רבים, לא הסוף שלהם. שעד שאדם לא מוצא את אושרו, כל ענייניו כמו מוטים, פחות אמיתיים, מפני שמוטיבציה מרכזית שלו היא להפסיק את הסבל המוטרף שהוא חווה... ולפיכך הוא פחות כן וכו'. אלה לא המלים בהן השתמשתי שם, רק כמה כיוונים מעורפלים עכשיו מזכרוני.
אני זוכר שכתבתי שם בערך משהו כגון זה שאין איזושהי דרך כללית לאושר, אלא שכל אדם יכול פשוט למצוא את "הכפתור" הפנימי שלו, שמאפשר לו להיות מאושר. הוא לומד "ללחוץ" עליו, כביכול. זה היה רק דימוי או משל, לא שבאמת יש "כפתור" כזה. הכוונה היתה שכל אחד פשוט מוצא (או יכול למצוא) את הפיצ'ר הבסיסי הזה של עצמו.
עכשיו, זה לא כאילו שהעולם נחלק לשניים, אלא שמצאו ואלה שלא, אלא שכולנו מצאנו את זה כבר, במידה כלשהי, לפחות קלושה.
וכל אחד מאיתנו, רשאי למצוא את זה קצת יותר טוב, בתור התחלה. להיות קצת יותר מחובר לאושרו, בתור התחלה. למה לא? זה לא יכול להזיק...
עלה בי גם חשק להגיב און-טופיק; אולי בהמשך...
