הבטחתי לסבתא
שלפחות פעם בשנה, ביום השואה, אספר לאנשים את הסיפור שלה... אז שוב, כמו בשנה שעברה, מביאה את תמליל הקלטת שהוקלטה בפרוייקט שיזם שפילברג להנצחת סיפוריהם של ניצולי שואה. ארוך... אבל כל כך חשוב.... ********************************************* היינו 8 ילדים. אני הכי קטנה. בבית דיברנו אידיש ופולנית. להורים שלי הייתה חנות מכולת ובניין של 16 דירות שהושכרו לגויים. המצב הכלכלי היה טוב. כל שנה בקיץ נסענו לבית הבראה (אבא סבל מאסטמה). לא היה חסר לנו כלום. אבא היה `אדוק`. הוא בנה בית כנסת ברחוב שלנו. בשבת אסור היה לבשל. היה לנו תנור שבת. בעיר שלי לא היו הרבה יהודים. התחלתי ללכת לבי``ס אבל הגויים עשו לי צרות. אבא שלי הלך למורה והיא אמרה לו בפליאה: `היא דווקא בכלל לא נראית כמו יהודיה` (מה שהיה נכון). אמרתי לאבא: `אני לא הולכת לבי``ס הזה יותר`. לא רחוק מאתנו היתה עיר, בנג`ין, שבה היו 90% יהודים. היה שם בי``ס שגם המורים בו היו יהודים, אבל אסור היה לדבר בו אידיש. אבא הצליח לסדר שיקבלו אותי לבי``ס הזה. מגיל 9-10 התחלתי לנסוע ברכבות לבנג`ין. 8 שנים למדתי שם. הייתי בתנועת נוער ושם פגשתי את בעלי לעתיד. נסענו להרבה טיולים. גם הוא היה מבית `אדוק`. `שידוך` טוב (למרות שלא היה באמת שידוך). כשהתחילה המלחמה, אמא אמרה לנו: `ילדים, תסעו מכאן, אין לכם עתיד פה`. חלק מהאחים באמת עזבו את פולין לפני המלחמה. בספט` 39 הגרמנים נכנסו. הם שרפו את בית הכנסת בבנג`ין, לקחו יהודים ועשו שם חורבן. ההורים היו בעיר אחרת בתחילת המלחמה ואני נשארתי בבית עם החבר שלי. הדיירים הגויים בבנין שלנו לקחו את כל הסחורה מהמכולת כי אמרו: `למה שהגרמנים יקחו את זה?` כשההורים חזרו, הם מכרו רכוש כדי שיהיה לנו ממה לחיות. אחותי מאמריקה שלחה קצת כסף. אחרי המלחמה אחי סיפר ששלח לנו מגבות מטבח והחביא בתפרים דולרים. המגבות מעולם לא הגיעו אלינו. בשנת 41 הקטנה נולדה. הגרמנים עברו מבית לבית. הם הוציאו מהבית שלנו הכל. ראו את המיטה של הקטנה היפה ולקחו. התחילו לרדוף אותנו. אחותי גרה בעיר אחרת. לקחתי את הבת שלה, אסטושה, אלינו. רציתי להציל אותה. לא הצלחתי. בעלה של אחותי היה במחנות ולא חזר. אחותי נלקחה לאושוויץ ולא חזרה. בתחילת 42 התחילו ה`פונקטים`. בהתחלה לקחו אנשים יותר מבוגרים מההורים שלי. ישר לאושוויץ. אחר כך גרשו אותנו מהבית ועשו לנו גטו בעיר. יום אחד חזרתי מה`פונקט`. ישבתי על השביל איתה, עם הקטנה, ובכיתי. באה אלי מכרה גויה ושאלה למה אני בוכה. אמרתי: `אני בוכה בגלל הילדה. מה אני אעשה איתה`. לא דיברתי עלי. הגויה אמרה שהיא תיקח את הילדה. אבל זה לא היה כל כך פשוט. הילדים שלה לא הסכימו לזה. אבא אמר לה שאם היא תציל את הילדה, הוא יתן לה את כל בניין הדירות שלנו. הוא אמר: `את הנכדים אוהבים יותר מאשר את הילדים. הם מגיעים בגיל שבו כבר אין דאגות אחרות`. נתתי לגויה את הבגדים של הקטנה. היא אמרה שהיא לא יכולה להשאיר אותה אצלה כי הגיעו אליה עוד יהודים ואמרו לה: `לקחת את הנכדה של שיבק? אנחנו רוצים גם`. והיא פחדה. היתה לה משפחה מעבר לגבול ולשם היא לקחה את הקטנה. אני הייתי מאוד חולה אחרי זה. ההורים אמרו: `אז קחי אותה חזרה, אם את ככה חולה`. אמרתי לעצמי, את זה אני לא עושה. הגויה סיפרה לי שהקטנה מגלגלת את כל השמלות על האצבע. היא עוד לא דיברה והם לא ידעו מה יש לה. התגלגלנו מהעיר שלנו לגטו בבנג`ין. הגרמנים השתדלו שכל היהודים יהיו יחד, שיהיה להם יותר קל לחסל אותם. ישבנו שם בבונקר. אבא היה עם הטלית. אמא אמרה: `אולי אתם עוד יכולים לברוח מפה`. היו שמועות שבבוקר לוקחים את כולם לאושוויץ. לא ידענו בדיוק מה קורה שם באושוויץ. אף אחד לא רצה להאמין. בעלי דיבר עם סטשק, חבר גוי שלו, שאמר לו: `בשבילך, אני אתן את הראש שלי` (והוא אכן נתן). ברחנו באמצע הלילה. בעלי אמר: `תלכי את ראשונה ואני אחרייך. אם הגרמנים יתפסו אותנו, שיהרגו אותי קודם`. הגענו חזרה לעיר שלנו וסטשק נתן לנו לגור אצלו. אחי כבר היה במחנה עבודה. היה מותר לנו לשלוח בדואר רבע לחם. בעלי רצה שנשלח לאחי לחם. לא הסכמתי. אמרתי לו: `כבר אין יהודים פה בעיר. אם מישהו יראה ששלחו לחם, הוא ידע שיש פה יהודים`. לא יכולנו להישאר שם עוד הרבה. למטה גרו שכנים שהיו רגילים שסטשק גר לבד. היינו צריכים לעשות משהו. אין לי טענות שהגויים לא נתנו לנו עזרה. אבל כשכבר לא היו יהודים בעיר, הרגשתי שהם מסתכלים עלי יותר מדי לכל מקום שאני הולכת. הם היו צריכים להתנהג רגיל, לא להסתכל עלי בצורה כזאת בולטת. הכרתי גוי אחד שאמר שהוא יכול לסדר לנו ניירות שיביאו אותנו לעבודה בגרמניה. זה אומר שאנחנו, מרצון חופשי, מבקשים לנסוע לגרמניה לעבודה, אבל לא בתור יהודים כמובן. הוא סידר את הניירות ואני נסעתי לגרמניה. הייתי במקום טוב. בכיתי שם כל כך. חשבתי, העולם כל כך יפה, ואני נשארתי פה לבד עם הפרות שחלבתי. למרות זאת הייתי מרוצה. בעלי בינתיים נשאר בעיר שלנו. בבנג`ין היה עדיין גטו. בעלי שלח את סטשק לבנג`ין עם מכתב שהיה אמור להגיע לבני המשפחה, שהוא עומד להציל את עצמו כמו שהם הצילו אותי. סטשק נתפס על ידי הגרמנים שקראו את המכתב והוציאו ממנו את המידע לגביי. אחר כך הרגו אותו. יום אחד הגיע שוטר למקום שהייתי בו. הבוס שלי נבהל כי חשב שהשוטר בא לבדוק אם יש אצלנו חמאה. אסור היה להכין חמאה כי היו צריכים את החלב כדי לחלק לתושבים. אבל השוטר הזה בא לקחת אותי. לקחו אותי. גלגלו אותי. כל לילה הייתי בבית סוהר אחר. יום אחד ישבתי מול גסטפו והתחלתי לבכות. הוא אמר: `אין צורך!` והתחיל לחקור אותי לגבי המשפחה, שם האבא וכו`. לא היה אכפת לי לתת פרטים. ידעתי שהם כבר לא בחיים. לא פחדתי. ברגע שאמר `קיינה קינדר` (אין ילדים), ידעתי שאני `חופשיה`. הוא לא ידע כלום על זה שיש לי ילדה. היא במקום בטוח. שיעשו איתי מש שיעשו. לא היה אכפת לי עכשיו מכלום.
שלפחות פעם בשנה, ביום השואה, אספר לאנשים את הסיפור שלה... אז שוב, כמו בשנה שעברה, מביאה את תמליל הקלטת שהוקלטה בפרוייקט שיזם שפילברג להנצחת סיפוריהם של ניצולי שואה. ארוך... אבל כל כך חשוב.... ********************************************* היינו 8 ילדים. אני הכי קטנה. בבית דיברנו אידיש ופולנית. להורים שלי הייתה חנות מכולת ובניין של 16 דירות שהושכרו לגויים. המצב הכלכלי היה טוב. כל שנה בקיץ נסענו לבית הבראה (אבא סבל מאסטמה). לא היה חסר לנו כלום. אבא היה `אדוק`. הוא בנה בית כנסת ברחוב שלנו. בשבת אסור היה לבשל. היה לנו תנור שבת. בעיר שלי לא היו הרבה יהודים. התחלתי ללכת לבי``ס אבל הגויים עשו לי צרות. אבא שלי הלך למורה והיא אמרה לו בפליאה: `היא דווקא בכלל לא נראית כמו יהודיה` (מה שהיה נכון). אמרתי לאבא: `אני לא הולכת לבי``ס הזה יותר`. לא רחוק מאתנו היתה עיר, בנג`ין, שבה היו 90% יהודים. היה שם בי``ס שגם המורים בו היו יהודים, אבל אסור היה לדבר בו אידיש. אבא הצליח לסדר שיקבלו אותי לבי``ס הזה. מגיל 9-10 התחלתי לנסוע ברכבות לבנג`ין. 8 שנים למדתי שם. הייתי בתנועת נוער ושם פגשתי את בעלי לעתיד. נסענו להרבה טיולים. גם הוא היה מבית `אדוק`. `שידוך` טוב (למרות שלא היה באמת שידוך). כשהתחילה המלחמה, אמא אמרה לנו: `ילדים, תסעו מכאן, אין לכם עתיד פה`. חלק מהאחים באמת עזבו את פולין לפני המלחמה. בספט` 39 הגרמנים נכנסו. הם שרפו את בית הכנסת בבנג`ין, לקחו יהודים ועשו שם חורבן. ההורים היו בעיר אחרת בתחילת המלחמה ואני נשארתי בבית עם החבר שלי. הדיירים הגויים בבנין שלנו לקחו את כל הסחורה מהמכולת כי אמרו: `למה שהגרמנים יקחו את זה?` כשההורים חזרו, הם מכרו רכוש כדי שיהיה לנו ממה לחיות. אחותי מאמריקה שלחה קצת כסף. אחרי המלחמה אחי סיפר ששלח לנו מגבות מטבח והחביא בתפרים דולרים. המגבות מעולם לא הגיעו אלינו. בשנת 41 הקטנה נולדה. הגרמנים עברו מבית לבית. הם הוציאו מהבית שלנו הכל. ראו את המיטה של הקטנה היפה ולקחו. התחילו לרדוף אותנו. אחותי גרה בעיר אחרת. לקחתי את הבת שלה, אסטושה, אלינו. רציתי להציל אותה. לא הצלחתי. בעלה של אחותי היה במחנות ולא חזר. אחותי נלקחה לאושוויץ ולא חזרה. בתחילת 42 התחילו ה`פונקטים`. בהתחלה לקחו אנשים יותר מבוגרים מההורים שלי. ישר לאושוויץ. אחר כך גרשו אותנו מהבית ועשו לנו גטו בעיר. יום אחד חזרתי מה`פונקט`. ישבתי על השביל איתה, עם הקטנה, ובכיתי. באה אלי מכרה גויה ושאלה למה אני בוכה. אמרתי: `אני בוכה בגלל הילדה. מה אני אעשה איתה`. לא דיברתי עלי. הגויה אמרה שהיא תיקח את הילדה. אבל זה לא היה כל כך פשוט. הילדים שלה לא הסכימו לזה. אבא אמר לה שאם היא תציל את הילדה, הוא יתן לה את כל בניין הדירות שלנו. הוא אמר: `את הנכדים אוהבים יותר מאשר את הילדים. הם מגיעים בגיל שבו כבר אין דאגות אחרות`. נתתי לגויה את הבגדים של הקטנה. היא אמרה שהיא לא יכולה להשאיר אותה אצלה כי הגיעו אליה עוד יהודים ואמרו לה: `לקחת את הנכדה של שיבק? אנחנו רוצים גם`. והיא פחדה. היתה לה משפחה מעבר לגבול ולשם היא לקחה את הקטנה. אני הייתי מאוד חולה אחרי זה. ההורים אמרו: `אז קחי אותה חזרה, אם את ככה חולה`. אמרתי לעצמי, את זה אני לא עושה. הגויה סיפרה לי שהקטנה מגלגלת את כל השמלות על האצבע. היא עוד לא דיברה והם לא ידעו מה יש לה. התגלגלנו מהעיר שלנו לגטו בבנג`ין. הגרמנים השתדלו שכל היהודים יהיו יחד, שיהיה להם יותר קל לחסל אותם. ישבנו שם בבונקר. אבא היה עם הטלית. אמא אמרה: `אולי אתם עוד יכולים לברוח מפה`. היו שמועות שבבוקר לוקחים את כולם לאושוויץ. לא ידענו בדיוק מה קורה שם באושוויץ. אף אחד לא רצה להאמין. בעלי דיבר עם סטשק, חבר גוי שלו, שאמר לו: `בשבילך, אני אתן את הראש שלי` (והוא אכן נתן). ברחנו באמצע הלילה. בעלי אמר: `תלכי את ראשונה ואני אחרייך. אם הגרמנים יתפסו אותנו, שיהרגו אותי קודם`. הגענו חזרה לעיר שלנו וסטשק נתן לנו לגור אצלו. אחי כבר היה במחנה עבודה. היה מותר לנו לשלוח בדואר רבע לחם. בעלי רצה שנשלח לאחי לחם. לא הסכמתי. אמרתי לו: `כבר אין יהודים פה בעיר. אם מישהו יראה ששלחו לחם, הוא ידע שיש פה יהודים`. לא יכולנו להישאר שם עוד הרבה. למטה גרו שכנים שהיו רגילים שסטשק גר לבד. היינו צריכים לעשות משהו. אין לי טענות שהגויים לא נתנו לנו עזרה. אבל כשכבר לא היו יהודים בעיר, הרגשתי שהם מסתכלים עלי יותר מדי לכל מקום שאני הולכת. הם היו צריכים להתנהג רגיל, לא להסתכל עלי בצורה כזאת בולטת. הכרתי גוי אחד שאמר שהוא יכול לסדר לנו ניירות שיביאו אותנו לעבודה בגרמניה. זה אומר שאנחנו, מרצון חופשי, מבקשים לנסוע לגרמניה לעבודה, אבל לא בתור יהודים כמובן. הוא סידר את הניירות ואני נסעתי לגרמניה. הייתי במקום טוב. בכיתי שם כל כך. חשבתי, העולם כל כך יפה, ואני נשארתי פה לבד עם הפרות שחלבתי. למרות זאת הייתי מרוצה. בעלי בינתיים נשאר בעיר שלנו. בבנג`ין היה עדיין גטו. בעלי שלח את סטשק לבנג`ין עם מכתב שהיה אמור להגיע לבני המשפחה, שהוא עומד להציל את עצמו כמו שהם הצילו אותי. סטשק נתפס על ידי הגרמנים שקראו את המכתב והוציאו ממנו את המידע לגביי. אחר כך הרגו אותו. יום אחד הגיע שוטר למקום שהייתי בו. הבוס שלי נבהל כי חשב שהשוטר בא לבדוק אם יש אצלנו חמאה. אסור היה להכין חמאה כי היו צריכים את החלב כדי לחלק לתושבים. אבל השוטר הזה בא לקחת אותי. לקחו אותי. גלגלו אותי. כל לילה הייתי בבית סוהר אחר. יום אחד ישבתי מול גסטפו והתחלתי לבכות. הוא אמר: `אין צורך!` והתחיל לחקור אותי לגבי המשפחה, שם האבא וכו`. לא היה אכפת לי לתת פרטים. ידעתי שהם כבר לא בחיים. לא פחדתי. ברגע שאמר `קיינה קינדר` (אין ילדים), ידעתי שאני `חופשיה`. הוא לא ידע כלום על זה שיש לי ילדה. היא במקום בטוח. שיעשו איתי מש שיעשו. לא היה אכפת לי עכשיו מכלום.
