הבנה ללקויות למידה-דווקא הפחות טובים, מקשים יותר

[lavifighter]

הבנה ללקויות למידה-דווקא הפחות טובים, מקשים יותר

אני ממשיך בסאגת ראיונות העבודה שלי. אומנם נושא הדיסגרפיה שולי ביותר מבחינת סיכויי הקבלה שלי ולא היה סיבה לנפילה או משהו כזה למעט אולי פעם אחת(שכן יש גבול, אני בכל זאת איש מחשבים), אבל הגעתי במהלך כל זה למסקנה מוזרה מאוד:
דווקא אלו שאין להם בעיות כלל, נוטים לא אחת להיות יחסית וותרנים ומבינים. לעומת זאת דווקא אנשים שהם על גבול הלקות, נוטים להיות הרבה יותר תקיפים לבעלי לקויות למידה קשות.
אסביר את ההיגיון של הסיבה לכך להערכתי:
אנשים שיש להם "כישרון טבעי", בהרבה מקרים נוטים להעריך אותו ולהבין את אלו שיש להם בעיות בנושא. לעומת זאת, דווקא אלו שמתקשים אבל לא באופן קיצוני, נוטים לזלזל כי "אתה בטוח לא יותר גרוע ממני" או "אני מכיר את הבעיה אישית, אל תבלבל במוח"(לא ציטוט מדויק).
זה כמו שבלא מעט מקרים בבתי ספר למשל, דווקא המורים שבעלי כתב יד בעייתי נוטים להתרגז יותר על הדיסגרפים מאשר אלו שאן להם בעיה בנושא. ודווקא ה"כמעט" לקויים נוהגים הכי להתמרמר על כך שאנשים אחרים קיבלו הקלות.
כמובן שיש הרבה יוצאים מהכלל וכמובן שמקרים של לקויים אמיתיים לרוב כן מקבלים לקויים אחרים, אבל אני מאמין שהבנתם.
מה דעתכם מהניסיון שלכם? גם לקויים וגם מטפלים לענות!(זה לא פורום Q&A וחבל לי שלקויים לא משתתפים בדיונים כמעט).
*נכון לכל התחומים ולא רק כתיבה.

 

[lolly87]

אני מסכימה

חבל לי שהפורום יותר בכיוון של שאלות ותשובות. אם יש לך רעיון איך לגרום ללקויים לקחת בו חלק ולסייע אחד לשני, אשמח לשמוע!
לא חשבתי אף פעם על הסוגיה שאמרת, אני חייבת להודות. אבל אני חושבת שיש בזה משהו.
אני חושבת שאנשים איפשהו במהלך החיים שלהם הופכים להיות מאוד שיפוטיים, קודם כל כלפי עצמם וגם כלפי אחרים. ומה שהם מצפים מעצמם, הם מצפים וחושבים שגם אחרים יכולים או צריכים לעשות.
לעומת מישהו שאין לו קושי, אז הוא לא מבין ולא מנסה להבין, אלא מנסה לתמוך.
&nbsp
אני מלמדת קבוצה של תלמידים, והיתה להם נטייה להשוות את עצמם אחד לשני, ולספור אחד לשני טעויות. לכולם יש טעויות, לכולם יש קשיים, אבל במקום להבין שיש לכולם קושי, ולא צריך לדרוך על יבלות, הם דרכו אחד לשני. וזה כאב לי מאוד.