הגישה הנכונה לריפוי אמיתי

הי לייטפלק...הוא אומר ומשדר כמה דברים מאוד

נכונים.
בראש ובראשונה, המטפל צריך לשדר - אני אתך.
הוא צריך לשדר מצד שני, שהוא כן מגיע ממקום יותר בריא (בניגוד למה שנאמר בסרטון).
זהו מקום של שקט פנימי (וריפוי שלם) שמוקרן אל המטופל.
אותו שקט שבתוך הסערה, שאליו המטופל לא יכול להגיע בכוחות עצמו.
בזה מתבטא הבדל בין המטפל למטופל.

לדוגמה - אם המטופל נמצא בסערה פנימית, המטפל יכול להיות איתו בתוך הסערה, אבל הוא זה שיכול לשמור על השקט הפנימי שלו. דבר אותו המטופל לא יכול לעשות ברגע הנתון.
מתוך השקט הפנימי של המטפל, גם המטפל וגם המטופל יוכלו להתבונן בסערה של המטופל.
אם המטפל מזדהה עם הסערה של המטופל, יכולים להיות שני מצבים:
1. המטופל לא יקבל את הריפוי שהוא מייחל.
2. המטפל יכל לספוג את הסערה של המטופל.

המקרה השני נפוץ אצל מטפלים שנמצאים בנוכחות שלהם עם המטופל, אבל לא יודעים ליצור את ההפרדה הפנימית, של אותו מרכז שקט שלהם מהמרכז הגועש של המטופל.
הם יצאו אחר הטיפול סוערים, מותשים, נרגשים, עייפים וכו'.
אחרי כמה טיפולים כאלו, הם כבר ימצאו עצמם "חולים"
.

אבל, בהחלט - קודם כל להיות שם איתו.

תודה.
 

lightflake

New member
בקיצור, אתה לחלוטין לא מקבל את מה שהוא אומר!

זו זכותך המלאה, לא מבין בשביל מה כל הדיפלומטיה שמסביב
 
למה לא מקבל?....

מקבל חלק אחד...את החשוב ביותר בעניו - להיות.
את השני- שאין הבדל בין מטפל למטופל. לא מקבל בדיוק. לעצמי בכל אופן. יש הבדל ביניהם, אמנם לא בערך החיים שלהם, אבל כן בתפקיד וכן ביכולת הרגעית.
 

lightflake

New member
טוב שלא אמרת שאתה מקבל את החלק על הנשימה

הרי הוא נושם אחרי כל משפט

באמת, בן אדם, על מה הוא מדבר כל הסרטון? מה הגישה השונה שהוא מציג? ומהי בכלל לדעתו המשמעות של "להיות" עם האדם שסובל? שאתה טוען שאתה מקבל? המשמעות היא להפסיק לנסות לשנות ו"לתקן" ולקבל את המצב כפי שהוא ברגע זה בענווה, להבין שהמצב הוכחי עם כל חוסר הנעימות שבו, זה הביטוי האינטליגנטי המושלם שהמציאות בחרה לטובת אותו אדם... זו הנקודה, זה עיקר הסרטון, זה הייחוד שלו, זו הנקודה העקרונית והחשובה שלו, שאותה הוא מסביר רבע שעה, והיא בדיוק הנקודה שאינך מקבל!

וזה בסדר גמור שאינך מקבל, אני פשוט שונא דיפלומטיה, אוהב בהירות, אוהב אמת.
 
אני רואה שאתה לא מבין גם בפעם השנייה

אנסה פעם אחרונה

בדיוק את מה שכתבת עכשיו אני מקבל וכולנו כאן.
אני לא מקבל את אי ההבדלה בין המטפל למטופל שמוצגת הסרטון.
בדיוק עליה גם כל שאר החברים מדברים.

שחרר חבר.
 

seelinewoman

New member
למה "דיפלומטיה"? נימוס בסיסי, בן אדם


כאן לא נהוג להתנפל על אנשים בתוקפנות.
זהו חלק מ"הגישה הנכונה" והמבורכת בעיניי.
תלמד.
 

lightflake

New member
לדעתי זו גישה חולה שמביאה מחלות

ואפילו לקרוא לדיפלומטיה הנ"ל "נימוס" זו דיפלומטיה!

מה זה? כולכם פה לוקים במחלה הזו ?
 

Lagrangian

New member
אני חושב שלא הבנת את מה שצחי אמר

למרות שאני לא יודע מה הבנת ומה צחי אמר.. אבל אני חושב שהוא התכוון שכדי להיות במצב שבו אתה
יכול לשקף לאדם שאיתך, ולהיות איתו, אתה צריך לצאת לרגע מעצמך.. לשכוח את המניאקית עם משקפי
השמש שלא נתנה לך להשתלב בכביש (נראה לי שזו לא תמיד אותה אחת), וממש להיות איתו. זה מה
שהמטופל מצפה מהמטפל, וזה מה שמטפל הגון צריך לצפות מעצמו (אני מכיר מישהי שהייתה מבטלת
טיפולים בתקופות שהיא נסערת. ויש גם כאלה שלא עושים את זה).

אני מניח שאתה דוגל בגישה לא דואליסטית, אבל יש בטיפולים אנרגטים גם את האספקט הזה. מאחר
ואנחנו גם ישויות דואליות וגם לא, ישנם כמה רבדים שטיפול הוליסטי צריך להיות בהם - אחרת הוא לא
בדיוק הוליסטי. ג'ף מדבר רק על אספקט אחד, אבל מנסיון העבר של האנושות ישנם עוד רבדים לריפוי,
והם נחוצים לא פחות בהנתן הנסיבות, אפילו שאולי לדעתך הן לא מהותיות..
 

lightflake

New member
ברור...

אם אדם בא עם רגל שבורה זה לא יהיה הכי נכון להגיד לו "תקבל את הרגע המושלם הזה" ולא נעשה כלום כי מה שיש כאן זה המושלם....

אבל כשמדובר על מצבים נפשיים חשוב לזכור את הגישה הזו שאומרת לא לנסות לשנות את המצב הלא נעים הזה, אלא להיות בו, לדעת שזה הטוב כמו גלולה מרה שצריך לבלוע, הגישה הזו עוזרת האמת גם בכאבים פיזיים, אני למשל ממש אשתדל לא לגעת בכדורים משככי כאבים או מורידי חום ואני יעדיף לסבול מהכאב ולעבור את התהליך הזה שאחריו אני תמיד יוצא מחוזק, מאשר לקחת כדורים שעוזרים לי לברוח
 

Lagrangian

New member
ממה שלמדתי

גם למצבים נפשיים יש לפעמים גורמים חיצוניים.. אולי בנקודת מבט כוללת זה יועיל לסבול, אבל לפעמים אדם צריך להשתחרר
מהסבל של סבתא, או של איזה שד שהחליט שהוא ארוחת צהריים. אני גם דוגל בגישה שלך עם כדורים, אבל פעם קראתי על
מישהו עם ציליאק (אני חושב) בקהילה אנתרופוסופית, שההורים שלו התעלמו מהמחלה והכריחו אותו להמשיך לאכול מוצרים
עם גלוטן כילד, כדי שהוא יוכל לעבד את הקארמה שגרמה למחלה..
נראה לי שיש כאן איזשהו איזון בין שני סוגי תפישות שמכתיבות גישות שונות.. בגלל זה חשוב לא לדבוק בדוגמה (Dogma)
אחת.. אם דובקים בשתיים מנוגדות, אז זה בטח יותר בסדר :)
 

ינוקא1

New member
הדימוי שעולה לי לראש

זה בור וחֶבֶל -

המטופל נמצא בבור , והמטפל צריך "להגיע" אליו.

כלומר לזרוק אליו חבל.

במילים אחרות , המטפל צריך לשגר "שלוחה" שלו לתוך הבור , ואולי אפילו לשגר את עצמו לתוך הבור , אך בשום אופן לא לאבד את החיבור למה שנמצא מעל הבור.

 

ינוקא1

New member
בקבלה זה היה

ממש "מוקש" כל הנושא הזה ולאורך דורות רבים.

זה מתחיל בתורת הקבלה של האר"י - שם יש תהליך של "שבירת הכלים" , תהליך שגרם ליצירת העולם הגשמי וליצירת הרע והסבל.
גאולת העולם תגיע כאשר "יעלו כל הניצוצות" של הכלים שנפלו למטה , ואז העולם ישוב לתיקונו.

וברור כי לא ניתן להעלות את הניצוצות מלמטה אם לא יורדים למטה


אז באופן רגיל ההסבר הוא כי הנשמה "יורדת" לתוך גוף גשמי בעל יצרים , ובעזרת עיסוקה בענינים רוחניים (תורה מצוות וכו') , היא "מעלה" למעלה את היצרים הנפולים , והופכת אותם להרמוניים.

אך היו כתות קבליות (שיצאו מחוץ לתחום היהדות כמו השבתאים ) , שלמשל סברו כי צריך ממש "לעשות עבירות" על מנת להעלות את אותם ניצוצות . . . רק שאכן מה שקרה שם בסופו של דבר שהם "שקעו" בתוך הבור ואיבדו את החיבור שלהם למעלה.

גם בהמשך חיי ודרכי כמטפל , גיליתי כי השאלה "עד היכן לרדת" , וכן שמירת היכולת "לרדת מבלי לאבד את הקשר למעלה" , אלו אולי השאלות העקרוניות ביותר למטפל.
 
למעלה