הגשמה דרך עבודה? זה טוב אולי לקיבוץ

[הדסו^ש]

הגשמה דרך עבודה? זה טוב אולי לקיבוץ

כתבה שפורסמה היום ב-Ynet...

 

[שירית בן ישראל]

אחלה כתבה בעיני../images/Emo140.gif

 

[אביטל יוגב]

"סודות של אימהות עובדות" - ../images/Emo91.gif

אני רוצה להמליץ לכן בהזדמנות זו על סיפרה של ענת לב-אדלר (כותבת הטור). כמה פעמים, תוך קריאה, חשבתי לעצמי: "רגע, מאיפה היא מכירה אותי?". קנו לעצמכן או לחברה הכי טובה שלכן.

 

[יאזמין]

הי שירית,

קראתי פעמיים את הכתבה כדי להיות בטוחה במה שאני אומרת - אני מופתעת שאת מסכימה עם הכתבה באופן נלהב כל כך. הרי כתבת לא מכבר שאת מרגישה ברת מזל על היכולת שלך להתפרנס מהדברים שאת אוהבת, כך שנראה לי שיש פה סתירונת קטנטונת (ללא ציניות). ברור שעבודה זה מקור הפרנסה שלנו, והפרנסה שלנו היא מה שמאפשר לנו לחיות ברמה קצת (או הרבה) יותר גבוהה מנזיר הודי. אבל זה ברור, לא? כמו שנדמה לי היה כתוב באחת התגובות. מה שלדעתי לא ברור זה המקום של תחושת המימוש העצמי מהעבודה. ברור לי שאת, שירית, בהחלט מממשת את עצמך ומגיעה לסיפוק עצמי, ועל כך אני שמחה מאוד. אני עצמי עושה צעדי (תינוקות, אמנם - baby steps), אבל מכוונת את דרכי אל המקום הזה - המימוש העצמי, הרגשי והאיטלקטואלי דרך העבודה. (ולא רק דרך העבודה). למרות שכרגע צעדי התינוקות האלה נראים יותר כמו צעדי ענק. נראה לי שמי שעובדת רק בעבור כסף, מרגישה בסופה של תקופה עייפות נפשית, במקרים קיצוניים גם דיכאון. (גם את זה חוויתי) למי שיש ילדים, חיה בשביל ילדיה, למי שיש בילויים, חיה עבור בילוייה, ולמי שיש פעילויות פילנטרופיות, חיה בעבור אלה.ומי שחיה בעבור כל מה שהזכרתי, מה טוב לה. יש נשים שזה מספיק להן. לי, ואני מאמינה לרבות אחרות, זה לא מספיק. אני אמנם קיבוצניקית, אבל ערך העבודה שלי לא בא מערכים קיבוציים נושנים, אלא מתוך תחושה שדרך העבודה אנחנו יכולות גם להרוויח כסף, וגם לממש את הפוטנציאל שלנו. תלוי כמובן, באיזה סוג של עבודה. אני "אמות" אם אצטרך להיות מזכירה של מישהו, אלא אם אני רואה אפשרויות קידום ריאליות במקום כזה. דרך העבודה גיליתי בעצמי תכונות שלא ידעתי שקיימות בי, זה אמנם הצריך הרבה עבודה פנימית של העצמה נפשית (אני באה ממקום מאוד חסר ביטחון), ולא משנה כמה סריגים הייתי סורגת, או כמה ציורים הייתי מציירת (וציירתי הרבה ציורים בחיי) - לא הייתי מגיעה למקום הזה בדרכים הללו, שהציעה מחברת המאמר. אז בקיצור, עבודה זה אמנם כסף, ביטחון כלכלי, אבל יש פה גם פוטנציאל אדיר למימוש עצמי. בהצלחה לכולנו - יסמין.

 

[beky1]

עובדת

גם בשביל הבטחון הכלכלי , אבל גם למען עצמי . אני מאוד אוהבת את עבודתי , אבל לא אוהבת לעבוד שבמקום שבו יש תככים ושקרים ואינטרסים. ותאמינו לי אפשר גם אחרת , עובדה . כל מה שציינתי לעין נובע מאדם אחד שבוחש וגועש מתחת לרגלי אנשים מה שהופך את המקום למקום מגעיל לעבוד. האדם יצא לחופשה וראה זה פלא מקום העבודה השתנה פלאים למקום שכיף להיות בו . לא מושלם אך עם חשק להגיע לעבודה. אדם אחד יכול לשנות הרבה לעצמו ולאחרים , וכן אני בהחלט מרגישה מימוש עצמי: ביכולת להשתמש ביכולות שנתנו לי מלמעלה ולעשות איתם דברים בנושאים שאני אוהבת. הייתי שמחה למצוא מקום אחר למימוש הפוטנציאל הכלכלי של יכולתי לעבוד , אבל שכנראה את זה אני אממש במקום אחר.

 

[שירית בן ישראל]

יאזמין- ../images/Emo51.gif

את צודקת בכל מה שהערת לגבי, ודווקא משום כך אנסח מחדש את תגובתי לכתבה. ראשית אומר, שאינני רואה בעיסוקי- עבודה. כן, היא מפרנסת אותי ברוחב לב, יחד עם זאת, החברה (STS) ואני הפכנו ליישות אחת, העוסקת בהעצמה. מבחינתי זהו הייעוד שלי בעולם הזה (נכון לעכשיו). ועכשיו לצד אחר של האמת. האם אני יכולה לומר בביטחון גמור, או אפילו חלקי, שלו צנחו מליונים מהשמים הישר לחיקי,(ואני מדברת על זכיה, לא על מליונים שבאים עם בנזוג והם שלו!) הייתי ממשיכה, לא, ממש לא. קרוב לודאי שהייתי מסיימת התחייבויותי ומגשימה חלומות, לפחות לתקופה של שנה, כמו להסתובב בעולם, לחקור תרבויות שונות של נשים, לחיות חודשים על אי מטריף בקצה השני של העולם ורק לכתוב את ספרי. העבודה, כמו גם העיסוק שבחרתי בראש וראשונה עבורי הם צורך קיומי. התברכתי בכך שאני מכורה באופן חיובי לעיסוקי, הוא מחובר לאידיאולוגיה המניעה את חיי, ואולם, לא הייתי ממשיכה ללא תשלום, בהתנדבות למשל. לא הייתי ממשיכה בקצב המטורף אילו יכולתי להרשות לעצמי לעשות דברים נוספים, אותם פרטתי קודם. אני מציאותית. עדיפה בעיני אישה המפרנסת עצמה, גם אם עבודתה איננה מאפשרת לה לממש עצמה, מאשר אישה התלויה בכספי בן זוגה. כמובן, שהאוטופיה של שתינו היא מימוש עצמי תוך עשיית כסף, והרבה משניהם.

 

[יאזמין]

לבקי ושירית,

תודה רבה על התייחסויתיכן. מאז שהגעתי אל הפורום אני לומדת המון, מכן ומאחרות, זה פורום איכותי ונפלא. שירית - נכון, תקופה ארוכה של חופש ושמלווה בחופש כלכלי זה דבר פנטסטי, אבל לא לאורך כל החיים.. זאת דעתי. יש משהו מחזק בהשקעת מאמץ, ואם הכל ניתן לנו מלמעלה, אני חוששת שזה קצת מנוון. מאמץ (מחשבתי, רגשי, מוטיבציוני) לא חייב להיות רק דרך הכנסת פרנסה, אבל קצת קשה לי לדמיין חיים משוחררי דאגות פיננסיות, ואולי זו רק אני. אולי תוכננו, או תוכננתי, כבר מילדות לדאוג למצב הפיננסי, נראה לי שזו נקודה שאני צריכה לברר עם עצמי. כשאנחנו מתוכנתים על משהו, אני מאמינה, הוא "נדבק" אלינו, אלו אמונות עמוקות מאוד ולא תמיד מודעות. ואני מאמינה שזה גם משתקף במוקדם או במאוחר במציאות שלנו. אברר את זה עם עצמי. תודה לך. בקי - תודה על השיתוף ועל הפתיחות. יש אפשרות למציאת פיתרון למצב בתוך מקום העבודה? ואם את מעדיפה לחפש מקום עבודה אחר - אני מאמינה שתמצאי. לגבי אוטופיה - כן, זה נשמע אוטופי.. מקום עבודה גם מפרנס וגם מספק נפשית. אבל אם אחרים מצליחים - למה שלא רבים יותר מאיתנו יצליחו? זה כמובן תלוי במזל, אבל גם בהרבה תכנון מוקדם, וגם בהעמקת היכרות שלנו עם עצמנו. לעבוד על להכיר את עצמנו, על כל ההיבטים, החזקים, החלשים, החולמים - זו המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו. אם נחתור להעמיק להכיר את עצמנו, נוכל גם לדעת טוב יותר לכוון את עצמנו למקום הזה. ומה עם אנשים שנתקעו במקומות פחות טובים, של קשיים כלכליים, של סבל? אין לי לזה תשובה, אבל זה בהחלט מעסיק אותי. לא סתם בחרתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל זו בחירה שרק בדיעבד נוכחתי לדעת עד כמה היתה נכונה לי, אפילו אם אני יודעת שלא אעסוק בזה, או בחינוך. זה יתבטא, ומתבטא, בתחומים אחרים בחיי. היום חשבתי לעצמי בתחושת החמצה קלה - "i'm a late bloomer" ואז חשבתי, רגע, אני רק בת 27. (עוד חודש 28) אז מה אם אין כסף עכשיו, ותכנית האשראי שאושרה לי מגוחכת, יש לי את כל החיים לפני. אולי באמת אצליח להגשים את מה שאני רוצה. (-: אף דקה של סבל לא היתה מיותרת, אם היא בסופו של דבר הביאה אותי למקום הזה שאני נמצאת בו היום.

 

[שירית בן ישראל]

הלו יאזמין,את..ממש ילדה בגיל../images/Emo66.gif

תני לעצמך זמן. גם פרח צריך זמן בכדי לפרוח,

וזרע זקוק לזמן בכדי לנבוט, ו...גולם, זקוק לתהליך שלם בכדי להפוך לפרפר יפהפה.

פרגני

לעצמך את התהליך, וגם את הזמן

 

[יאזמין]

תודה! (-:

מה שכתבתי, בדיעבד נשמע לי כמו הרצאה לנשים יותר צעירות, כי אתן כבר מן הסתם עברתן את מה שאני חווה עכשיו. אני עוסקת בשנה השלישית של התואר בפרקטיקום, שזה קורס שבו המשימה שלנו היא להכין פרוייקט מעשי בבתי ספר, תיכונים או מרכזים קהילתיים. בעקבות הקריאה בפורום החלטתי לפני כשבועיים להכין קורס קצר, אולי של שני מפגשים או שלושה, לבנות שמסיימות תיכון. מטרת הקורס היא להעצים אותן מבחינה נפשית, ללמוד אסרטיביות, תחושת של חופש פנימי, תחושה של שחרור מסטיגמות וכבילות בגלל דיעות של אחרים. לזהות מה היכולות שלהן. כן, זה מאוד שאפתני, וברור שקורס קצר לא יענה בצורה המיטבית על כל אלה, אבל אולי זה יפתח בפניהן צוהר למשהו שלא היו מודעות לפני כן אליו. אם תהיינה מעוניינות, אשמח לשתף איך זה מתקדם. אם לא, זה בסדר גמור. (-:

 

[שירית בן ישראל]

אשמח להציע כיוון, חומרים וסיוע../images/Emo140.gif

ובודאי שכולנו (כך אני חשה) מעוניינות/ מעוניינים להיות שותפות/ים לחוויות שלך בתהליך,

 

[יאזמין]

תודה רבה, כשאתקדם יותר בתהליך

אני מאמינה שאפנה אלייך, וגם אעדכן בהמשך. יסמין.