עצוב...טריגר
אורי החמודה שלום,
זה עצוב שהורים מתנהגים באלימות. מכות זה לא פתרון לשום דבר ! זה לא פותר בעיות, זה מחמיר אותן! וזה רק מכניס אותך ללחץ מיותר.
התקף האכילה שלך הוא חלק מהמחלה, וכמו עם כול מחלה האדם לא אשם שהוא חולה. נכנסת לתוך מצב של מחלה ואין לך שליטה על זה, זה לא שאת עושה 'בכוונה'...את זה צריך שמישהו מקצועי יסביר להורים שלך.
בינתיים האם את חייבת להיות אתם? האם את לא יכולה להיות במקום אחר? לדוגמה להתארח אצל חברה טובה. נכון, אותה חברה תצטרך לדעת על המחלה שלך, אבל בעיניי כול פתרון אפשרי זה יותר טוב מלחטוף מכות...
סליחה על השאלה הישירה, אבל האם מכות זה משהו שאת מקבלת מההורים על בסיס קבוע? אם התשובה שלך היא כן, כדאי לפנות לאחד מהארגונים שמטפלים בדברים האלה. קודם כול יש את ויצ"ו ונעמ"ת, יש קו חירום לאלימות במשפחה, ויש את על"ם, שמטפלים גם בצעירות וצעירים עד גיל 25 למיטב ידיעתי. אני נעזרתי באל"י - האגודה להגנת הילד, גם כשכבר לא הייתי ילדה...אפשר לעזור לך, ואין שום סיבה שבעולם שהם יתייחסו אלייך ככה!
עם כול הכבוד לערך של "כבד את אביך ואת אמך" יש עדיין גבול מסוים בין מה שעוד 'נסבל' לכאורה לבין מה שעובר את הגבול, והפעם בעיניי זה עבר את הגבול.
כיום יש את 'האמנה הבין לאומית לזכויות הילד' שישראל הצטרפה למדינות שחתמו עליה ב 1991 (בכול העולם חתמו על האמנה הזו, מלבד ארה"ב ועוד איזו ארץ אני לא זוכרת מי) בכול מקרה אחד מהסעיפים באמנה מדבר על הגנה על ילדים מפני פגיעה גופנית ונגד ענישה גופנית. (יש ארצות שזה אפילו אסור לפי חוק).
אבל את כבר לא קטינה!!! כבר עברת את גיל 18 ואין להורים שום זכות 'לחנך' אותך גם אם הם עוזרים לך כלכלית!!!
אני יודעת שאני נשמעת כועסת, אבל אני כועסת מהמקום של הכאב האישי מאוד שלי...
אני יודעת מה זה מכות...
אני יודעת מה זה איומים...
אני עברתי גם דברים נוספים שבתור צעירה דתייה היו עושים לך הרגשה רעה מאוד והם טריגר קשה מדיי...
את צריכה לדעתי לשים סוף לשליטה של ההורים, עכשיו, כשאת צעירה ובתחילת החיים שלך. כשתהיי בגיל כמו שלי, זה מסובך בהרבה.
גם אצל חברים שלי שיש להם הורים נורמטיביים, לפעמים נוצר סוג של קשר לא בריא, כש'הילד' הוא בן 30-40 ועדיין חי אצל ההורים...(יש אפילו שיר של אהוד בנאי 'הילד בן 30' לא יודעת אם את מכירה אותו)
גם אם באים להתארח רק לשבת זה יכול להיות טריגר נוראי! שוב, אני כותבת את זה מניסיון. אני זוכרת עד כמה היה לי טוב במעונות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן (היינו בניין של 150 בנות ותמיד היה שמח אצלנו, סוג של פנימייה...
) ואילו לחזור לשבת להורים זה היה סבל נוראי!!! במיוחד שידעתי מה מחכה לי בבית....
האם יש לך חברות שאת יכולה להתארח אצלן?
קיימת גם משפחות דתיות ששמחות לארח אנשים (בחינם). היה בעבר בירושלים 'מרכז מידע ליהדות' (שניתן היה לקבל שם תשובות בכול מיני נושאים שקשורים ליהדות, ואני והאקס מצאנו דרכם משפחות להתארח אצלם בשבתות וחגים). יש סיכוי טוב שהמרכז עדיין קיים.
משהוא נוסף שעולה לי עכשיו בראש: היה קיים בירושלים מכון שנקרא פוע"ה (לא זוכרת של מה ראשי התיבות) שיושבים שם רבנים שמתמחים בשאלות הלכתיות שקשורות לנושאים רפואיים. (אני הלכתי בזמנו עם האקס לשאול לגבי אפשרות של פונדקאות) אז חשבתי שאם אין בסביבה שלך פסיכולוגית שיכולה לדבר עם ההורים, אולי שווה להפגיש אותם עם אחד הרבנים במכון, שיסביר להם מהי המחלה שלך, ושאת לא עושה 'בכוונה'. אני מניחה שיש סיכוי טוב שהמכון עדיין קיים כי בזמנו הוא היה מבוקש מאוד. במידה ותרצי אוכל לברר לך לגבי זה.
תחזיקי מעמד ואל תישברי.
פעם אמרו לי את הביטוי "אין שלם יותר מלב שבור"...בעבר לא הבנתי על מה מדברים איתי בכלל, והרגשתי שאני בכלל לא מתחברת לזה. כיום אני מבינה בדיוק למה הכוונה. אני מקווה שיבוא זמן וגם את תפנימי את זה.
לבשה.
