ההרגשה מה היא אומרת
בין מצבי ההוויה והחוויה יש את המצב הרגשי , על מה הוא מלמד , הוא מלמד על גירוש מגן העדן , דהיינו לעומת פנימיותי הדטרמיניסטית הנצחית , יש כל מיני שכבות חיצוניות שבהם יש איזה סלט של קלט ופלט ובו יש סוגי מודעות ותודעה , כאשר פועלים בהם ומיתוכם החיים כאילו מפוספסים , למרות הויפסאנה המדיטציה הבלל האנליטי של פרשנות הקיום המוח רץ בשכבה חיצונית זו , ואנו כמו ילדים על הי של סוכר , מתלהווים לרגע מתחברים מתקשרים ונוגעים, ובכל אירוע כזה יש חוויה המוציאה אותנו מעצמינו ואנו מתחברים לחיצוני חיבור לא בריא על בסיס רגשי , וזאת מכיוון שאנו לא מסוגלים להכיל במצב זה את עצמינו ואנו מגרשים את עצמינו מיתוכינו וזה בא לביטוי בייצרי , שנחווה כרגש . טעות נפוצה היא בסוג תקשורת ומצב קיומי חיצוני זה , הוא היחס לאהבה , המניע הגדול להרגלים החיצוניים הללו + הי של הסוכר של הקלט פלט והניתוח האנליטי הקר, שבו אנו חווים מתרגשים חושבים ומנתחים ומפספסים את עצמינו ואת הזולת . העבודה העצמית על הפנימי אמורה לתעל את הוויתינו החיצונית הנ"ל להכיר את הפנימי שקיים בפורמט הרבה יותר גדול מהחיצוני , ואנו פשוט מפספסים אותו . הפלט קלט הרגש והניתוח האנליטי הם יושבים על איזה מסך חיצוני לנו , שרובינו מזהים אותו בעצם ככל מה שיש לחיים להציע ורודפים אחרי ההי הרגשי , עם אנקדוטות אינטלקטואליות שבדרך ומעצבים את האני שלנו לאורך מסלול זה , ואף מזדהים איתו , ותמיד זה לא זה בסוף .(ניו היית כבר בדרך הזו-מטריקס) שלא נדבר שזה דעיכה של האנרגיה הפנימית הגורמת לזיקנה ומוות . האהבה היא כמו הבעה פנימית עמוקה שאינה רגשית אלא הוויתית , שנותנת לנו את האפשרות להתעלות מעבר למסך החיצוני הנ"ל ,והזולת הוא רק תירוץ . רק מה , מה יש בפנימי הזה ומה הוא רוצה , הרי הוא לא בא וגם לא מטלפן , ברגעי השעמום וחוסר התכלית והקשב הוא מנסה לדבר אלינו , ואנו צריכים לעשות עבודת קשב איטית ולתת לילד הפנימי הזה מקום בעצמינו החשוב והעסוק . הרגש לעניין פנימי זה הוא רגע הפיספוס של עצמינו, הדבקות האדוקה שלנו במסך החיצוני כאשר נלמד לזהות איזה זיק פנימי , מייד יבוא בלל של רגש קלט פלט וניתוח אנליטי של מה זה אומר שכמובן יפספס ושוב נפספס . כי הזיק הפנימי הזה הוא חלק מאש והקיום היורד של אש זו הוא האושר . ואז היכן ומה מחפשים , הרי כל זיק מפוספס ,בא לנו בחוויה עשירה וגדולה שיש בכוחה להיות רגע רגשי החרוט ומשפיע על כל חיינו , רגעי השמחה החוויתים החזקים של חיינו , שבהם בעצם פיספסנו את עצמינו . במקום לגדל זיק ועוד זיק לצרפם ולחברם ולנבוע מיתוכם ולחיות בהם מאושרים ובריאים עד שאש פנימית זו תאיר אותנו , שאין לה זמן ולכן אין לה זקנה ומוות , ואש זו היא אור פנימי, תחילה היא חזקה ואז היא מתעדנת , ובלל המסך החיצוני לאט לאט נמוג , ואנו יודעים פתאום אהבה מה היא . קצת על .. דוד
בין מצבי ההוויה והחוויה יש את המצב הרגשי , על מה הוא מלמד , הוא מלמד על גירוש מגן העדן , דהיינו לעומת פנימיותי הדטרמיניסטית הנצחית , יש כל מיני שכבות חיצוניות שבהם יש איזה סלט של קלט ופלט ובו יש סוגי מודעות ותודעה , כאשר פועלים בהם ומיתוכם החיים כאילו מפוספסים , למרות הויפסאנה המדיטציה הבלל האנליטי של פרשנות הקיום המוח רץ בשכבה חיצונית זו , ואנו כמו ילדים על הי של סוכר , מתלהווים לרגע מתחברים מתקשרים ונוגעים, ובכל אירוע כזה יש חוויה המוציאה אותנו מעצמינו ואנו מתחברים לחיצוני חיבור לא בריא על בסיס רגשי , וזאת מכיוון שאנו לא מסוגלים להכיל במצב זה את עצמינו ואנו מגרשים את עצמינו מיתוכינו וזה בא לביטוי בייצרי , שנחווה כרגש . טעות נפוצה היא בסוג תקשורת ומצב קיומי חיצוני זה , הוא היחס לאהבה , המניע הגדול להרגלים החיצוניים הללו + הי של הסוכר של הקלט פלט והניתוח האנליטי הקר, שבו אנו חווים מתרגשים חושבים ומנתחים ומפספסים את עצמינו ואת הזולת . העבודה העצמית על הפנימי אמורה לתעל את הוויתינו החיצונית הנ"ל להכיר את הפנימי שקיים בפורמט הרבה יותר גדול מהחיצוני , ואנו פשוט מפספסים אותו . הפלט קלט הרגש והניתוח האנליטי הם יושבים על איזה מסך חיצוני לנו , שרובינו מזהים אותו בעצם ככל מה שיש לחיים להציע ורודפים אחרי ההי הרגשי , עם אנקדוטות אינטלקטואליות שבדרך ומעצבים את האני שלנו לאורך מסלול זה , ואף מזדהים איתו , ותמיד זה לא זה בסוף .(ניו היית כבר בדרך הזו-מטריקס) שלא נדבר שזה דעיכה של האנרגיה הפנימית הגורמת לזיקנה ומוות . האהבה היא כמו הבעה פנימית עמוקה שאינה רגשית אלא הוויתית , שנותנת לנו את האפשרות להתעלות מעבר למסך החיצוני הנ"ל ,והזולת הוא רק תירוץ . רק מה , מה יש בפנימי הזה ומה הוא רוצה , הרי הוא לא בא וגם לא מטלפן , ברגעי השעמום וחוסר התכלית והקשב הוא מנסה לדבר אלינו , ואנו צריכים לעשות עבודת קשב איטית ולתת לילד הפנימי הזה מקום בעצמינו החשוב והעסוק . הרגש לעניין פנימי זה הוא רגע הפיספוס של עצמינו, הדבקות האדוקה שלנו במסך החיצוני כאשר נלמד לזהות איזה זיק פנימי , מייד יבוא בלל של רגש קלט פלט וניתוח אנליטי של מה זה אומר שכמובן יפספס ושוב נפספס . כי הזיק הפנימי הזה הוא חלק מאש והקיום היורד של אש זו הוא האושר . ואז היכן ומה מחפשים , הרי כל זיק מפוספס ,בא לנו בחוויה עשירה וגדולה שיש בכוחה להיות רגע רגשי החרוט ומשפיע על כל חיינו , רגעי השמחה החוויתים החזקים של חיינו , שבהם בעצם פיספסנו את עצמינו . במקום לגדל זיק ועוד זיק לצרפם ולחברם ולנבוע מיתוכם ולחיות בהם מאושרים ובריאים עד שאש פנימית זו תאיר אותנו , שאין לה זמן ולכן אין לה זקנה ומוות , ואש זו היא אור פנימי, תחילה היא חזקה ואז היא מתעדנת , ובלל המסך החיצוני לאט לאט נמוג , ואנו יודעים פתאום אהבה מה היא . קצת על .. דוד