הודעה ופיק אחרי הרבה זמן
היי לכולם. לא כתבתי פה כמה חודשים טובים. נהפכתי למנהלת לפני כמה זמן והעיניין תבע ממני זמן. אני לא יודעת אם ראיתי אותכן מנהלות יקרות באירוע.
הייתי רוצה לפגוש אותכן.
אני לא זוכרת אם סיפרתי לכם, אבל אבי ניפטר לפני 4 חודשים.
הייתי ערה כל הלילה ואני עדיין לא נירדמת. ממש התגעגעתי לפורום הזה. הוא היה נותן לי הרבה תקווה לכתוב בתקופה שאבי חי.
אני מפרסמת פה קטע מקורי (יא"פ) אם אתן מרשות מנהלות אם לא אתן רשאיות למחוק אותו.
אני כותבת כדי לשמוע מה דעתכם אם יש לו סיכוי טוב בכלל. תזכרו שאני אוהבת כול אחת ואחת ממכם גם אם לא התראנו הרבה זמן.
"רק סיפור"
אני עומדת ליד דלתו. הבית ניראה רגיל ופשוט.
כמו כל בית דירות רגיל. אני מצלצלת בדלת ומחכה.
גבר גבוה ורזה פותח לי את הדלת.
הוא מחייך. החיוך שלו בהחלט שובה לב.
"היי אני מייק" הוא אומר ומסמן לי להכנס.
"לורה אנסן" אני עונה ולוחצת את ידו הגדולה.
הוא מוביל אות לסלון הקטן,אך אם זאת מעוצב באופן ביתי.
אני מתישבת על הכורסא החומה והבלויה.
הוא במטבח מכין קפה. אני מוצאת את עצמי מסתכלת על הבית.
תמונות תלויות על הקיר ליד שעון קוקיה מצועצע.
הוא מגיע ובידו מגש עם קפה ועוגיות.
"את חייבת לנסות אותם" הוא מסביר לי על העוגיות.
"טופי אפתה אותן" הוא מחייך.
"מי?" אני שואלת.
"הא מצטער עוד לא סיפרתי לך כלום" הוא מחייך בחיוך כובש.
"טופי היא הבת שלי" הוא עונה וניראה שעצם הזכרת שמה של ביתו מעוררת בו רוגע.
אני טועמת עוגית שקדים אחת ומתפעלת מהטעם העדין.
"אז מייקל ג`ונסון..." אני מתחילה.
"אנא קיראי לי מייק"
"אוקי, מייק. למה הזמנת אותי לכאן?"
הוא מתיישב על הכורסא הצהובה וניראה מערער בשאלה.
"טוב קודם כל מולי המליצה עליך" הוא מחייך.
"היא אמרה שאת הקצרנית הכי טובה בתחום"
אני מנסה להחניק חיוך.
"כן אבל למה אתה רוצה לספר את סיפור חייך?" אני שואלת ישירות. אמפטיה מעולם לא היתה הצד החזק שלי.
"אני נוסע למקום רחוק. יותר רחוק ממה שתוכלי לדמיין.
ואני לא חושב שאני עוד אחזור לכאן. לכן רצתי להשאיר מאחורי חותם. יש לי סיפור חיים לא שיגרתי אם שמעת נכון"
הוא שוב מחייך אבל אודם מציף את את עצמות לחיו הגבוהות.
אני מהנהנת בתגובה.
"אבל למה שאני אאמין למה שמולי סיפרה לי?" אני שואלת בחדות.
"היא לא סיפרה לך עלי?" הוא שואל מופתע.
"אכן כן, היא אמרה שאתה גבר מעניין, ושאם אני לא אתפעל מספיק מכישורייך שאני אבקש ממש פשוט להוריד את הכובע". אני אומרת שמה לב לראשונה שהוא באמת חובש כובע גרב סרוג על ראשו.
"אם כן אני מוכן להוכיח לך" הוא מחייך.
"רק אל תבהלי" הוא מזהיר.
אני מגחכת. "שום דבר כבר לא מפתיע אותי מר ג`ונסון".אני אומרת בעודי ניזכרת כשראיינתי את חולת הסרטן הסופנית שפניה התעוותו לפני כשנתיים.
"תתפלאי כמה הפתעות עדיין קימות בעולם" הוא שוב מחייך ושולף את כובעו.
אני משתנקת.
מעל לסת גברית, מבעד לעיניים ירוקות יוקדות שם מתחת לשיער ארוך שחור נחים להן זוג אוזנים לא שיגרתיות.
מחודדות למען האמת.
ואז אני מתעלפת.
היי לכולם. לא כתבתי פה כמה חודשים טובים. נהפכתי למנהלת לפני כמה זמן והעיניין תבע ממני זמן. אני לא יודעת אם ראיתי אותכן מנהלות יקרות באירוע.
הייתי רוצה לפגוש אותכן.
אני לא זוכרת אם סיפרתי לכם, אבל אבי ניפטר לפני 4 חודשים.
הייתי ערה כל הלילה ואני עדיין לא נירדמת. ממש התגעגעתי לפורום הזה. הוא היה נותן לי הרבה תקווה לכתוב בתקופה שאבי חי.
אני מפרסמת פה קטע מקורי (יא"פ) אם אתן מרשות מנהלות אם לא אתן רשאיות למחוק אותו.
אני כותבת כדי לשמוע מה דעתכם אם יש לו סיכוי טוב בכלל. תזכרו שאני אוהבת כול אחת ואחת ממכם גם אם לא התראנו הרבה זמן.
"רק סיפור"
אני עומדת ליד דלתו. הבית ניראה רגיל ופשוט.
כמו כל בית דירות רגיל. אני מצלצלת בדלת ומחכה.
גבר גבוה ורזה פותח לי את הדלת.
הוא מחייך. החיוך שלו בהחלט שובה לב.
"היי אני מייק" הוא אומר ומסמן לי להכנס.
"לורה אנסן" אני עונה ולוחצת את ידו הגדולה.
הוא מוביל אות לסלון הקטן,אך אם זאת מעוצב באופן ביתי.
אני מתישבת על הכורסא החומה והבלויה.
הוא במטבח מכין קפה. אני מוצאת את עצמי מסתכלת על הבית.
תמונות תלויות על הקיר ליד שעון קוקיה מצועצע.
הוא מגיע ובידו מגש עם קפה ועוגיות.
"את חייבת לנסות אותם" הוא מסביר לי על העוגיות.
"טופי אפתה אותן" הוא מחייך.
"מי?" אני שואלת.
"הא מצטער עוד לא סיפרתי לך כלום" הוא מחייך בחיוך כובש.
"טופי היא הבת שלי" הוא עונה וניראה שעצם הזכרת שמה של ביתו מעוררת בו רוגע.
אני טועמת עוגית שקדים אחת ומתפעלת מהטעם העדין.
"אז מייקל ג`ונסון..." אני מתחילה.
"אנא קיראי לי מייק"
"אוקי, מייק. למה הזמנת אותי לכאן?"
הוא מתיישב על הכורסא הצהובה וניראה מערער בשאלה.
"טוב קודם כל מולי המליצה עליך" הוא מחייך.
"היא אמרה שאת הקצרנית הכי טובה בתחום"
אני מנסה להחניק חיוך.
"כן אבל למה אתה רוצה לספר את סיפור חייך?" אני שואלת ישירות. אמפטיה מעולם לא היתה הצד החזק שלי.
"אני נוסע למקום רחוק. יותר רחוק ממה שתוכלי לדמיין.
ואני לא חושב שאני עוד אחזור לכאן. לכן רצתי להשאיר מאחורי חותם. יש לי סיפור חיים לא שיגרתי אם שמעת נכון"
הוא שוב מחייך אבל אודם מציף את את עצמות לחיו הגבוהות.
אני מהנהנת בתגובה.
"אבל למה שאני אאמין למה שמולי סיפרה לי?" אני שואלת בחדות.
"היא לא סיפרה לך עלי?" הוא שואל מופתע.
"אכן כן, היא אמרה שאתה גבר מעניין, ושאם אני לא אתפעל מספיק מכישורייך שאני אבקש ממש פשוט להוריד את הכובע". אני אומרת שמה לב לראשונה שהוא באמת חובש כובע גרב סרוג על ראשו.
"אם כן אני מוכן להוכיח לך" הוא מחייך.
"רק אל תבהלי" הוא מזהיר.
אני מגחכת. "שום דבר כבר לא מפתיע אותי מר ג`ונסון".אני אומרת בעודי ניזכרת כשראיינתי את חולת הסרטן הסופנית שפניה התעוותו לפני כשנתיים.
"תתפלאי כמה הפתעות עדיין קימות בעולם" הוא שוב מחייך ושולף את כובעו.
אני משתנקת.
מעל לסת גברית, מבעד לעיניים ירוקות יוקדות שם מתחת לשיער ארוך שחור נחים להן זוג אוזנים לא שיגרתיות.
מחודדות למען האמת.
ואז אני מתעלפת.
באמת תודה.