הוסטל ובריאות

[נגוהות]

מסכימה

אבל צריך הכרות מעמיקה עם הדיירים, כי יש כאילו שאכן לא יכולים ללכת לבד, חוסר התמצאות, חרדה חברתית וכו'..חלק מהשיקום הוא להיבא את אילו שיכולים ללכת לבד בהדרגה לעשות סידורים אישיים.

 

[אופירA]

השוואה מוזרה -

ההתמודדות עם מועדון תעסוקתי או מפעל מוגן שונה לחלוטין מההתמודדות עם פקידה או רופא בקופת חולים, ואפילו מוכרת בחנות וכו'. אני לא רואה מה הסיבה להתעצבן מכך שאדם מוגבל נפשית (אם לא היה מוגבל, לא היה בהוסטל!) מתקשה להתמודד עם התארגנות בקופת חולים או במכולת. רוצים מאד עצמאות, אבל לא יכולים. אם היו יכולים - לא היו גרים בהוסטל! אני לא גרה בהוסטל, ואני בהחלט יכולה להתמודד עם קופת החולים ועם מקום העבודה שלי ועם המוכר בחנות הבגדים, אבל בהחלט קשה לי. יש התמודדויות שאני לא מצליחה לעשות לבד, בלי חברה ש"תחזיק לי את היד". לעומת זאת, בחוג לריקודי עם או בבילוי עם החברות ממש לא קשה לי ואינני זקוקה לעזרה. מעניין למה? מי שמוגבל נפשית - על אף שהוא מאד רוצה עצמאות ואינו מעוניין "לחיות ולפעול על גב המחלה" - המחלה אצלו, לא הוא על גבה. אם לא היתה אצלו - אני מבטיחה לך שהוא לא היה בהוסטל ובמפעל מוגן. הוא היה בדירה שלו, ובעבודה רגילה, כמוני.

 

[Apolon המקורי]

לא מסכים איתך

קודם כל, לא כל מי שנמצא בהוסטל נמצא שם בגלל שהוא לא מסוגל. יש אנשים שגרים בהוסטל כי המשפחה דחתה אותם ויש גם כאלה שגרים בהוסטל מתוך נוחות. את יודעת כמה אנשים פגשתי, אנשים שעברו לדיור מוגן ושהתקדמו לכאורה ואמרו לי שהיו רוצים לחזור להוסטל כי בהוסטל אין דאגות.. דואגים לך לכל ויש לך ראש שקט. וכן יש אנשים שפשוט מנצלים את המצב, עושים את עצמם לא יכולים, מבקשים ליווי, בוכים על כל שטות, העיקר כדי לרתק לעצמם איש צוות ובכך משתקים את כל העבודה בהוסטלים. נכון שיש אנשים שבאמת זקוקים לליווי, כאלה שלא יכולים או שאינם מתמצאים בסביבה. אבל בהחלט לא צריך לקפוץ ולדאוג כמו שהבחורה תיארה, לא יקרה שום דבר אם ישלחו אותו במונית לבד או עם חבר.

 

[אופירA]

גם אני לא מסכימה

זה שאנשים מסויימים מתנהגים באופן שתיארת, זה רק מעיד על מצבם הנפשי הילדותי והסוציאלי חברתי הירוד. אם אין להם מוטיבציה להתקדם מבחינה אישית, זה פגם רגשי חמור, והדרך לקדם אותם אינה בהכרח תוקפנות, אי אמון - ובוודאי שלא אי אמון גורף כלפי כל משתכני ההוסטל! אם וועדות סל שיקום העבירו אותם להוסטל כי לא מדדו נכון את יכולותיהם, זה לא צריך לקבוע גישה שיקומית שונה כלפי כל יושבי ההוסטל. צריך לצאת מהנחה שיושבי ההוסטל אינם מצליחים לעשות דברים בעצמם, והדרך לקדם אותם אינה חוסר אמון אלא לעודד, שיעשו זאת מרצון ומתוך שמחה. אדם שיכריחו אותו לתפקד כאשר נטייתו ההתנהגותית היא כמו שתיארת, לא יהיה אדם יעיל יותר בהמשך, כי תמיד יחפש את הדרך להיטפל שוב ושוב, ברגע שיתאפשר. רק אם יגיע לתפקוד מתוך רצון עצמי, ע"י עידוד ומציאת הדרך להביאו לרצות לעשות דברים באופן עצמאי - יוכל להתקדם. לעבור פיזית לדיור מוגן אינו מעיד על התקדמות רגשית של האדם, אלא גם על טעות בהתאמה של המטפל הסוציאלי. אי אפשר לראות את הדברים בשטחיות. זה מביא לגישה של רוב העובדים הסוציאליים כלפי המשתקמים - של הענשה והכרחה והטפות מוסר ואי אמון בחוסר היכולת או ביכולת!

 

[נגוהות]

סמכימה עם חלק מדבריך

כן, יש כאלה שגרים בהוסטל מסיבות שונות כמו - דחית המשפחה, הדרדרות במצבם הנפשי והמלצת ועדת סל שיקום, אבל לא שולחים אדם בכוח לבדו, זו לא הדרך. כאילו דה? כך אתה משקם אותו? יש עבודה טיפולית אישית ומי שמסוגל ללכת לבד לרופא אכן עושה זאת. מניפולטורים יש בכל מקום ובכל חברה, לאו דוקא בחברת פגועי נפש... וכן צריך לקפוץ ולדאוג כשהבנאדם חולה מאוד, אינו מסוגל לתאר את הרגשתו לצוות הרפואי מכיוון שהוא מלא פחדים, אך בך הוא בוטח ועל אחת כמה וכמה לא יכול לחכות לבדו בחדר ההמתנה של המיון בבית החולים.