Hell is beige
New member
``הוצאתי עוד סיגריה``
``נו גבר, אתה בא?`` הוא שאל ``בטח`` אמרתי ``עוד עשר דקות אני אצלך`` וניתקתי את השפופרת... כבר חודשיים שלושה לא דיברנו, ואני בכלל לא חושב עליה כבר בדרך כלל, אבל משום מה בכל זאת נזכרתי בה... מתוך הניסיון הרע פשוט הדפתי את הזיכרונות והמשכתי עם היום יום. היום האחרון של הלימודים היה מאחורי, הוא גם היה היום האחרון בכיתה ח`, כלומר, היום האחרון של הבית ספר היסודי. המסיבה הראשונה של החופש הייתה מטר לפנינו וכבר הייתי יכול לדמיין את התאורה, המוסיקה של די ג`יי צ`ופי, הייתי יכול כבר להריח את תותח הקצף ולדמיין איך הוא שולח עלינו מטחים ענקיים של מי סבון אווריריים. כמובן שהיא היתה הדבר האחרון שהייתי חושב עליו כרגע... אבל איך שהוא היא הייתה תקועה לי מאחורי המוח... בדיוק גמרתי להתגלח, שמתי אפטר-שייב ויצאתי. הגעתי לבית של עומרי בסביבות עשרה לאחת עשרה וטסנו משם לנקודת המפגש – קולנוע אואזיס. לא יודע למה לקח להסעות כל-כך הרבה זמן להגיע, אבל העובדה שאנחנו יושבים שם כבר איזה חצי שעה מחכים להסעות זה לא טוב... הסתובבתי קצת באואזיס ועלו לי מחשבות, מה אם ביטלו את ההסעות? מה אם ביטלו את המסיבה? מה אם היא תהיה שם? היא... עוד פעם היא, זה משגע אותי, כשהלכתי בין האנשים שחלפו שם ורצו לראות סרט אפילו דמיינתי שראיתי אותה... הסתובבתי רק כדי להיות בטוח וכמעט התעלפתי במקום; זאת היתה היא, מול העניים שלי, כל היום עולות לי מחשבות עליה ואני לא יודע למה ועכשיו אני פוגש אותה, אחרי שלא דיברנו יותר משלושה חודשים. ``הי, מה נשמע?`` היא שואלת. ``הכל בסדר, מה איתך?`` עניתי. ``בסדר... תכיר, זה אוהד``. אז שמתי לב לזה שהיא לא היתה לבד. היא היתה עם מישהו, בחנתי אותו במהירות, הוא היה גבוה, עם שיער בהיר, אין סיכוי שהוא בגילנו. הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה, ``אני חייב ללכת, ביי`` פלטתי ויצאתי משם הכי מהר שיכולתי. בדיוק הגיעה ההסעה. ישבנו שם באוטובוס, אני ועוד חברים מהיסודי שאחרי המסיבה הזאת בטח לא נתראה הרבה זמן. לא טרחתי לדבר יותר מדי, הייתי יותר מידי עסוק במחשבות, ודי ברור על מה. נזכרתי בכל מיני דברים, בעיקר על איך שהיא הצליחה לגרום לי להפסיק לעשן. ``בבקשה על תעשן, בשבילי`` היא אמרה, ואיך יכולתי לומר לא? הייתי מאוהב בה מעל הראש. מאז עדיין לא נגעתי בסיגריה, אבל תמיד היתה עלי חבילה בשביל הערסים האלה שלא יעזבו אותך עד שתתן להם משהו. המסיבה היתה חרא, שום די ג`יי צ`ופי ושום תותח קצף. אף אחד לא נהנה שם... אני בעיקר לא, רק ישבתי על הספיקרים ושקעתי במחשבות. ישבתי שם אולי עשר דקות כשעומרי בא אלי ואמר לי ``בוא אחי, חרא של מסיבה, אנחנו הולכים לטיילת``. בטיילת לא עשינו כלום, סתם הסתובבנו, עצרנו לשבת, המשכנו ללכת ושוב עצרנו לשבת... בסוף הגענו למקדונלדס, משם הביתה... היה מאעפן. הנהג הוריד את כולנו בבית של עומרי, בדרך בין הבתים שלנו יש איזה שדירה כזאת שצריך לעבור. מקום נחמד עם תאורה וספסלים... בדרך עצרתי שם, ישבתי וחשבתי. חשבתי עליה, חשבתי על אוהד... אולי הם לא ביחד, אולי הם סתם ידידים. לא... לפי המבט שלו ידעתי שהוא כבר שמע עלי, בצורה שבה הוא לחץ את ידי בחוזקה, הבנתי את הכל, זאת היתה מעין מחווה... הוא אמר לי ש``אתה כבר היסטוריה, עכשיו אני בעניינים``. ישבתי שם, שקוע במחשבות, אם יש איזה שהוא סיכוי שנחזור להיות ביחד, מתי שהוא שמתי את הידיים שלי על העיניים מרוב עייפות, ושמתי לב לדמעות שזולגות על לחיי. שיחררתי את הכל, התחלתי לבכות שם באמצע השדרה איפה שכל אחד היה יכול לראות אותי, אבל לא היה לי איכפת, שיראו, שילכו קיבינימאט. מתי שהוא נגמרו לי הדמעות. ישבתי שם על הספסל, נשענתי אחורה ובהיתי בכוכבים. ``אבי?`` שמעתי קול מאחורי, ברור כמו קריסטל מלוטש מול אור השמש, כמו ברכה משמים, זה היה הקול שלה, אני בטוח! הסתובבתי וראיתי.. אין כלום מאחורי חוץ ממדשאה לחה וגדר חיה. די, נגמרתי, אין לי יותר רגשות להוציא עליה, איך בכלל נכנסתי לזה? אני בן אדם רגיש מידי, חשבתי. חשבתי קצת על איך מפגש כזה קטן יכול לשנות את הכל... ואז הפסקתי לחשוב, סתם בהיתי בחושך שמולי בלי לחשוב על כלום, זה היה מצב עילאי, הפעם היחידה בחיים שלי שידעתי איך זה כשאין שום דבר בראש שלך, חששות, מחשבות, פחדים. הדבר היחיד שאתה חושב עליו זה מה שאתה רואה מולך – את החושך, הריק. ישבתי שם בלי שום מטרה לפחות חצי שעה-שעה. ואז הוצאתי עוד סיגריה...
``נו גבר, אתה בא?`` הוא שאל ``בטח`` אמרתי ``עוד עשר דקות אני אצלך`` וניתקתי את השפופרת... כבר חודשיים שלושה לא דיברנו, ואני בכלל לא חושב עליה כבר בדרך כלל, אבל משום מה בכל זאת נזכרתי בה... מתוך הניסיון הרע פשוט הדפתי את הזיכרונות והמשכתי עם היום יום. היום האחרון של הלימודים היה מאחורי, הוא גם היה היום האחרון בכיתה ח`, כלומר, היום האחרון של הבית ספר היסודי. המסיבה הראשונה של החופש הייתה מטר לפנינו וכבר הייתי יכול לדמיין את התאורה, המוסיקה של די ג`יי צ`ופי, הייתי יכול כבר להריח את תותח הקצף ולדמיין איך הוא שולח עלינו מטחים ענקיים של מי סבון אווריריים. כמובן שהיא היתה הדבר האחרון שהייתי חושב עליו כרגע... אבל איך שהוא היא הייתה תקועה לי מאחורי המוח... בדיוק גמרתי להתגלח, שמתי אפטר-שייב ויצאתי. הגעתי לבית של עומרי בסביבות עשרה לאחת עשרה וטסנו משם לנקודת המפגש – קולנוע אואזיס. לא יודע למה לקח להסעות כל-כך הרבה זמן להגיע, אבל העובדה שאנחנו יושבים שם כבר איזה חצי שעה מחכים להסעות זה לא טוב... הסתובבתי קצת באואזיס ועלו לי מחשבות, מה אם ביטלו את ההסעות? מה אם ביטלו את המסיבה? מה אם היא תהיה שם? היא... עוד פעם היא, זה משגע אותי, כשהלכתי בין האנשים שחלפו שם ורצו לראות סרט אפילו דמיינתי שראיתי אותה... הסתובבתי רק כדי להיות בטוח וכמעט התעלפתי במקום; זאת היתה היא, מול העניים שלי, כל היום עולות לי מחשבות עליה ואני לא יודע למה ועכשיו אני פוגש אותה, אחרי שלא דיברנו יותר משלושה חודשים. ``הי, מה נשמע?`` היא שואלת. ``הכל בסדר, מה איתך?`` עניתי. ``בסדר... תכיר, זה אוהד``. אז שמתי לב לזה שהיא לא היתה לבד. היא היתה עם מישהו, בחנתי אותו במהירות, הוא היה גבוה, עם שיער בהיר, אין סיכוי שהוא בגילנו. הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה, ``אני חייב ללכת, ביי`` פלטתי ויצאתי משם הכי מהר שיכולתי. בדיוק הגיעה ההסעה. ישבנו שם באוטובוס, אני ועוד חברים מהיסודי שאחרי המסיבה הזאת בטח לא נתראה הרבה זמן. לא טרחתי לדבר יותר מדי, הייתי יותר מידי עסוק במחשבות, ודי ברור על מה. נזכרתי בכל מיני דברים, בעיקר על איך שהיא הצליחה לגרום לי להפסיק לעשן. ``בבקשה על תעשן, בשבילי`` היא אמרה, ואיך יכולתי לומר לא? הייתי מאוהב בה מעל הראש. מאז עדיין לא נגעתי בסיגריה, אבל תמיד היתה עלי חבילה בשביל הערסים האלה שלא יעזבו אותך עד שתתן להם משהו. המסיבה היתה חרא, שום די ג`יי צ`ופי ושום תותח קצף. אף אחד לא נהנה שם... אני בעיקר לא, רק ישבתי על הספיקרים ושקעתי במחשבות. ישבתי שם אולי עשר דקות כשעומרי בא אלי ואמר לי ``בוא אחי, חרא של מסיבה, אנחנו הולכים לטיילת``. בטיילת לא עשינו כלום, סתם הסתובבנו, עצרנו לשבת, המשכנו ללכת ושוב עצרנו לשבת... בסוף הגענו למקדונלדס, משם הביתה... היה מאעפן. הנהג הוריד את כולנו בבית של עומרי, בדרך בין הבתים שלנו יש איזה שדירה כזאת שצריך לעבור. מקום נחמד עם תאורה וספסלים... בדרך עצרתי שם, ישבתי וחשבתי. חשבתי עליה, חשבתי על אוהד... אולי הם לא ביחד, אולי הם סתם ידידים. לא... לפי המבט שלו ידעתי שהוא כבר שמע עלי, בצורה שבה הוא לחץ את ידי בחוזקה, הבנתי את הכל, זאת היתה מעין מחווה... הוא אמר לי ש``אתה כבר היסטוריה, עכשיו אני בעניינים``. ישבתי שם, שקוע במחשבות, אם יש איזה שהוא סיכוי שנחזור להיות ביחד, מתי שהוא שמתי את הידיים שלי על העיניים מרוב עייפות, ושמתי לב לדמעות שזולגות על לחיי. שיחררתי את הכל, התחלתי לבכות שם באמצע השדרה איפה שכל אחד היה יכול לראות אותי, אבל לא היה לי איכפת, שיראו, שילכו קיבינימאט. מתי שהוא נגמרו לי הדמעות. ישבתי שם על הספסל, נשענתי אחורה ובהיתי בכוכבים. ``אבי?`` שמעתי קול מאחורי, ברור כמו קריסטל מלוטש מול אור השמש, כמו ברכה משמים, זה היה הקול שלה, אני בטוח! הסתובבתי וראיתי.. אין כלום מאחורי חוץ ממדשאה לחה וגדר חיה. די, נגמרתי, אין לי יותר רגשות להוציא עליה, איך בכלל נכנסתי לזה? אני בן אדם רגיש מידי, חשבתי. חשבתי קצת על איך מפגש כזה קטן יכול לשנות את הכל... ואז הפסקתי לחשוב, סתם בהיתי בחושך שמולי בלי לחשוב על כלום, זה היה מצב עילאי, הפעם היחידה בחיים שלי שידעתי איך זה כשאין שום דבר בראש שלך, חששות, מחשבות, פחדים. הדבר היחיד שאתה חושב עליו זה מה שאתה רואה מולך – את החושך, הריק. ישבתי שם בלי שום מטרה לפחות חצי שעה-שעה. ואז הוצאתי עוד סיגריה...
