הורות

Deerest

New member
תלוי את מי שואלים

הסתיגות קלה - בהנחה שכל הדיון כאן לא מתייחס לפקוח (או קיפוח) נפש אלא לחיים שבשגרה. ה"צריך" מוכתב קשות על ידי עברו של ההורה. הוא מוכתב על ידי הצורך לאזן. לאזן את מה שהיה מופר, לאזן את הגורם לתחושת חסך עמוקה. זה במקרה של ילדים שהופכים להיות הורים לילדים שהופכים להיות הורים ל... כל דור הורה מרגיש צורך אמיתי ומאד מציאותי לאזן ולפצות את תקופתו הוא כילד. לדעתי אף אחד לא צריך לוותר על עצמו למען אף אחד, כי אז נוצר פרדוקס הבומרנג (כל הזכויות שמורות לדירסט): אני נותן מעצמי למען ילדי כל כך הרבה עד שלא נשאר מעצמי כלום וזה בדיוק מה שילדי מקבלים - כלום. איזון נפשי הוא דבר יקר מציאות ולדעתי על כל הורה לילדים מוטלת האחריות לכך. האם הוא יודע איך?
 
איך?

אשב בלי חיוך ואספר לו שעבר עלי יום קשה.... שישתדל להסתדר לבד... שיתן לי חיבוק... מה דעתך?
 

Deerest

New member
שיחקת פעם פוקר

את יכולה לשבת עם חיוך (כי את שמחה לשבת מול הבן שלך כי הוא הבן שלך, לא יותר לא פחות) את יכולה לספר לו שעבר עלייך יום. (כי עבר עלייך עוד יום בעבודה, תשאירי אותו בעבר ומחוץ לבית) אתם יכולים להתחבק (כי לתת חיבוק ממלא לא פחות מלקבל אותו) אני לא הייתי קושר את אופן "הסתדרותו" עם מה שעבר עלי או עליו. זה עבר. ובוקר טוב לך ולכל הקוראים והמנהלים והכותבים והסגנים מה הקשר לפוקר? ה"איך" שלך ואני מוסיף עוד "איך" שלי.
 
שיתוף

זה כל ההבדל לא לפחד לשתף ילדים ברגש שלי זה אנושי זה חשוב זה מקרב אני מעריכה/מכבדת אותי אני מעריכה/מכבדת אותו לא לגונן לסמוך זה עובד נפלא
 

Deerest

New member
בסבך הרגשות

שני צנורות דקים מקשרים את עולמי הפנימי, הרגשי אל העולם החיצון, אל ה"מציאות" צנור אחד כדי לקלוט את הארועים מבחוץ, להעביר אותם פנימה לפענוח. צנור שני כדי לעביר את התגובות החוצה ולתרגמם למעשים, להתנהגות. די מוקדם, לדעתי זה היה בעשור הראשון לחיי, הצנור הראשון התחיל להסתם. בסוף העשור השני הוא כבר לא היה קיים. קוראים לזה (בטעות) אדם שפועל מתוך הגיון ושכל. לגבי תקופה זו אכן צדקת, ברחתי מרגש כמו מאש. עוצמת התגובות בפנים הייתה בלתי נסבלת עבורי, זה היווה סכנה ממש לצנור השני (בכל אופן זה מה שאז חשבתי). אבל כמו שאמרתי בעבר ואני אומר גם היום (וכנראה גם בעתיד), הפרה של איזון (שני הצנורות היו צריכים להיות פתוחים) תגבה את המחיר שלה במוקדם או במאוחר. בעשור האחרון הצנור הראשון, הסתום, עבר שיפוץ כללי, אבל , אבל ושוב אבל, לא לפני שאני למדתי להקשיב !!! להקשיב למה שעובר בצינור, לזהות את הרגש למה ולמי הוא שייך, להבין מה מקורו, לתחום אותו ולהגיב בהתאם. במחשבה שנייה, זה היה בד בבד, יחד עם ההקשבה והתעצמותה, הלך ונפתח הצינור עוד ועוד. למדתי להתיר את סבך הרגשות. לכן אני חושב שהיום ה"קשה" שלך בעבודה שייך לעבודה ולעבר, לא צריך להביא אותו הביתה, הוא לא שייך לאף אחד מהמשפחה שלך. ויש עוד הרבה דוגמאות לכך שאנחנו מערבבים את הרגשות שלנו וכתוצאה מזה המעשים וההתנהגות טופחים לנו בפרצוף בשלב הפרעון. ואת יודעת מה הדבר ה"מוזר" שמרוויחים מכך? זמן.
 

Deerest

New member
ואם שכחתי להזכיר

אני ממש לא בורח מרגש. להיפך, גם שמתי לב שיש כאלו שכבר נמאס להם והם מתחילים לברוח ממני. פוחדים שאני אתיר אותם.
 

Deerest

New member
קודם

צריך שיהיה סבך וזה לא בעיה זה קורה כל הזמן. כל יום, כל שעה, כל אחד, נמצא בסבך רגשות. אולי תנסי את לענות? (וזו לא התחמקות) תקשיבי טוב, את מרגישה איך הסבך מתחיל להיווצר?
 
לא

מבינה כלום. תסביר
 

יעל :-)

New member
בוקר טוב ../images/Emo13.gif

קראתי די באיחור (פשוט לא יכולתי להכיל עוד דברים בימים האחרונים), אבל מאוד השתעשעתי מהפניה למנהלים והסגנים
 

סמסרה1

New member
היי אורחת

בואי נזכיר דברים קטנטנים, שהורה מוותר על עצמו למען ילדיו, ובכן, לא לישון בלילה כשהילד זקוק לך וזה קורה והרבה, או לקום מוקדם בבוקר גם אם יצאת לבלות עד שעות הלילה הקטנות, לתכנן חופשות וטיולים לפי חופשות הילד, לעזור לו בכל עת שיפנה אליך וגם אם זה לא נוח לך, כשיש בעייה/מחלה לסעוד אותו, לטוס הביתה אחרי העבודה , להיות נינוח וחייכן וסבלני גם אם לא בא לך ועבר עלייך יום לא הכי נחמד, בכלל להיות שם בשביו ועבורו ועוד ועוד. ובכלל, ילד לא ביקש להיוולד אלא אנו הבאנו אותו לעולם בעצם כי רצינו עבורנו מכל מיני סיבות, אנו אחראים לו, לצרכיו...
 

Deerest

New member
עכשיו אני רגוע יותר

תראי סמסרה, אני חושב שאנחנו נופלים (הכוונה למדברים) כאן על הגדרות ולא על מעשים. לדעתי, כל מה שכתבת בתגובתך נופל תחת הקטגוריה של אהבה ביטחון טיפול, אין כאן משום וויתור על אפילו שמץ מעצמך, להיפך בזה את גם מעניקה לעצמך הרבה. אין ספק שזה לפעמים "קשה", אבל מה לא? מה שכן, המעבר מהענקת אהבה ובטחון לילדים למצב שבו את הופכת אותם לפרזיטים ועלוקות הוא לפעמים דק ובלתי מורגש. ואז זה נחשב ל"וויתור". שוב, הכל עניין של מידות ואיזון.
 
סמסרה

מה יקרה אם אני אשב בלי חיוך? ואספר לו שעבר עלי יום קשה.... שישתדל להסתדר לבד... שיתן לי חיבוק... מה יקרה?
 
למעלה