הו! פה אני יכולה לדבר... ../images/Emo13.gif
מבלי לקטר... *יופי ששיניתם את השם* אבל דווקא עכשיו אני מתכוונת לקטר טיפה... אני מקווה שלא איכפת לכם...
אני מקווה שלא איכפת לכם שהעתקתי את זה מהבלוג שלי, פשוט חשבתי שזה קצת מיותר לכתוב הכל מההתחלה... אז... הנה: אתם לא חווים את זה. אתם לא מבינים ולא תבינו לעולם... מה זה לחיות במקום שהוא לא ישראל. שהוא לא הבית שלכם. שאתם לא שייכים. אתם לא יודעים כמה ברי-מזל אתם, שאתם עדיין בארץ. כמה שהיא ארץ אוכלת יושביה, וכמה שהעם הישראלי הוא ברברי והתרבות היא קטסטרופלית. אתם ברי-מזל. אני לא אספר לכם כמה שרע פה, מפני שאני יודעת שזה לא יעזור לי. שגם אחרי שאני אנסה לפרוק את כל מה שמעיק ומציק לי, עדיין, אתם לא תבינו. בשיחה עם אמא אתמול, כמצופה, שוב עלה נושא החזרה. הפעם זה בטוח. חוזרים בקיץ. ואני? מה איתי? כלום. אני לא קובעת. לי אין מילה. מצד אחד- מה יש לי פה? כלום. אין חברים לצאת איתם, אין קשרים עם יהודים באיזור, אין חבר, הלימודים לא ייחשבו למשהו בארץ. פשוט כלום. ומה יש לי בארץ, אתם שואלים? ובכן, כלום. לדעתי אין חברים, כי אנשים משתנים. ואני יודעת את זה לא מאתמול. ידעתי את זה מהרגע שעליתי על המטוס. ההודעה האחרונה שקיבלתי היתה:"את יודעת שאיכפת לי ממך ואת הדבר הכי חשוב לי בעולם". למה אנשים משקרים? החברים שלי לכאורה, שכחו ממני. כשהרמתי טלפונים הם ידעו להתלהב, לצעוק, להתחרפן. טיפשים. זה מה שהם. מכתבים? קיבלתי רק מאודיש ומשיר. השאר לא נחשבים כי הם לא אמיתיים. הם מאולצים. כי לא היה להם באמת איכפת, הם רק הרגישו אי נעימות שאני שולחת להם מלא מכתבים ומשתפכת להם על גבי מיליון דפים... "אין לי מה לחפש בארץ, תביני." "למה? מה יש לך פה? אין לך כלום. אין לך פה חיים." תודה אמא, יש לך עוד איזה אולר לנעוץ בי, כי הסכין לא ממש חדרה. -דמעות מבצבצות בצידי עיניי- "מה יש לי בארץ? כלום! לא לימודים, לא חברים... אז משפחה! אז מה?" "על מה את מדברת? מה עם שיר? אני לא מדברת על נוי כי נוי היא לא אופציה, היא בכלל לא חברה. אבל מה עם שירן ומאיה וחן?" "אמא. חן בקושי יודעת לאיית את השם משפחה שלנו, תעשי לי טובה.. את רוצה שאני אסתובב בחברה של עילגים?" "אבל מה יש לך להישאר? תראי איך את חיה?" "כבר התרגלתי...." "התרגלת? איך אפשר להתרגל לדבר כזה?" "תתפלאי..." הבהרה: אחותי יושבת ומקשיבה לאורך כל השיחה... "אני לא יודעת מה יש לך לחפש פה...." "היית צריכה לחשוב על זה לפני שהבאת אותי לפה. פתאום כשלא טוב לך אני צריכה לעמוד דום ולארוז? אז זהו שלא!!!" "אז מה את רוצה? להישאר?" "אני רוצה לנסוע לארץ לבדוק מה יש לי שם. אני רוצה לדעת איזה חברים נשארו לי ואם אנחנו באותו ראש..." כמובן שזה רק תירוץ כדי לבקר... "בשביל מה? את לא מבינה שחופשה זה לא אותו דבר? אז יארחו אותך יפה והכל יהיה מושלם אבל זה לא מבטיח שהם אותו דבר..." "אז למה לי לחזור?" "את תכירי אנשים חדשים" "תני לי לנסוע לבדוק!" "ככה את רוצה? ככה עכשיו? כמו שאת?" תודה אמא, גם אני אוהבת אותך ותתפלאי אבל גם את גופי המרופד... "מה את רוצה מהחיים שלי? כן ככה..." פה כבר נשברתי והתחלתי לבכות... "אני לא יודעת מה את רוצה ממני..." בוכה. "כן אמא את לגמרי לא מאופסת... לגמרי...." אחותי עזבה את החדר. "את יודעת מה? אם את רוצה, אני אשלח אותך. אם לא מפריע לך... תסעי ככה. תלכי תבדקי מתי החופשים שלך, תבררי מחירים באינטרנט ובסדר..." אושר מציף אותי. -עולה כמו טאטאלה ובודקת מחירים...- 244 פאונד (1708 שקלים). טיסה לא ישירה העושה עצירה בשוויץ. "לא." "מה? אבל אמרת שכן..." נו תדמיינו לעצמכם אותי מתחננת וכו' וכו'... בין ההבהרות של אמא לגבי כמה זה מסוכן וכמה מתח ולחץ היא תעבור עד שאני אגיע ללונדון באוטובוס, אז שלא נדבר על עד שאני אגיע לשוויץ ולישראל ושהיא לא תדע איפה אני מסתובבת בלילות, ושהיא לא רוצה להכביד על דודה שלי וכו' וכו'.... מה אני אגיד לכם? כנראה שאני לא מספיק משכנעת. אמא מוכנה לתת לי את הכסף של הכרטיס כולל כסף לבזבוזים אבל... להישאר פה ולא לנסוע. פשוט שיהיה לי כסף. אני רוצה לנסוע. שתבין כבר. שלנסוע בפסח או בקיץ זה לא כמו לנסוע עוד שבועיים. "אבל שירן, גם ככה חוזרים בקיץ... תשמרי לך את הכסף..." פאק יו. לא ככה משחקים ברגשות שלי ונותנים לי לחיות בסרט במשך כמה שעות... הייתם צריכים להיכנס לי למוח, לראות איזה סרטים הולכים שמה... ): וכל כך שמחתי. כל כך התלהבתי. כל כך האמנתי. דאמיט- תצילו אותי מפה. אני לא רוצה להישאר. וביום חמישי הזה מתחילה תקופה של מבחנים לפני הכריסטמס. ביולוגיה? חה, אני לא ניגשת. ): מתמטיקה? אני איכשל. אני צריכה לחרוש. לחרוש!!! וכל כך לא בא לי... רק תגידו לי שיש מישהו יותר גרוע ממני. רק תגידו לי שיש אנשים בארץ בלי בגרויות. רק תגידו לי שיש המון שמשלימים אחרי הצבא. רק תגידו... אבל תתכוונו לזה. שיהיה משהו שינחם אותי. שיגיד לי שאני לא כזו דפוקה. ושאני לא היחידה שאין לה זין ללימודים כרגע. שאני לא היחידה שיש לה מיליון ואחד דברים על הראש והלימודים לא נמצאים בטופ של הרשימה. ורע לי. וכואב לי. ואני לא יכולה לתאר את זה במילים. קשה לי. קשה לי לחשוב שאני לא חשובה לאף אחד ושככה שכחו אותי בארץ. קשה לי לחשוב שאמא ואבא מאוכזבים מזה שאין לי ראש ללימודים ושאני לא אעשה בגרות. קשה לי להיות אכזבה. ובכי, זה מה שיש לי בימים האחרונים... ולא יודעת מה זה עושה לאחותי, אבל גם זה לא טוב. ואני אוהבת אותה עד כאב, ושונאת כשהיא בוכה. לא יכולה לראות אנשים סובלים. במיוחד לא אנשים שאני אוהבת. ואחותי. כמה שרע לה. וכמה שאני רוצה שיהיה לה טוב. אז גם היא בוכה. וגם לה אין מה לעשות פה. וגם היא אוטוטו בת 25 ויש לה בעיות עם החבר. וגם זה מלחיץ. דאמיט עם העולם הזה. אני רוצה להיעלם. להיעלם. אפשר? רק ליום אחד. לראות מה קורה בזמן שאני לא פה. בטוח הכל היה יותר טוב. וקר לי וחם לי. ומתפוצץ לי הראש מהשיעמום. ובא לי לבכות. הגרון שלי נחנק. הוא כבר כואב. עצרתי את הדמעות לאורך כל הסרט "כשגבר אוהב אישה". ואני סתם קיטשית ואני סתם ילדותית ומפגרת, אבל זה עצוב. ויש יותר מידי עצב בחיים שלי כרגע. ואני לא אוהבת את זה. אני רוצה הביתה. לחדר שלי, לבית שלי, לרחוב שלי, לעיר שלי, למדינה שלי. ואני רוצה את שרי. את הכלבה שלי. אבל זה לא אפשרי כי מסרנו אותה לאימוץ. ואני רוצה לברוח. לברוח למקום מאושר. אני בורחת. מכל דבר אני בורחת. אני לא מתמודדת עם דברים. אני חלשה. מישראל ברחתי. 'איזה מגניב זה לעוף מהחור הזה... בריטניה... מקום שקט, מגניב... כמו בסרטים... ונראה כמה מתגעגעים אליי... וכמה שאני חשובה לאנשים...' זין הם שמו עליי. אפילו הוא. שכל כך אהבתי. שפאקינג הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילו. כמו ילדה מפגרת... נו ברור, זו אני. וכמו פוסטמה כתבתי לו מכתב פרידה. גרם לו לבכות אומנם, אבל הוא בטח איבד אותו. ואני רוצה להיעלם. אפשר?
מבלי לקטר... *יופי ששיניתם את השם* אבל דווקא עכשיו אני מתכוונת לקטר טיפה... אני מקווה שלא איכפת לכם...
