הזכות לשם טוב

[מכסי פיכלשטיינר]

הזכות לשם טוב

שאלה שעולה לי בכל עת שגואה ברשתות החברתיות טענה כלפי ידוען כזה או אחר, שעשה מעשים שלפחות חלק מהציבור בישראל אינו רואה בעין יפה. לעת כזו, מתקבצים חבריו ומוקיריו של הידוען וזועקים נגד חרושת השמועות, שלדעתם צריכה להיפסק מיד, כי לאדם יש זכות לשם טוב כל עוד לא הוסר צו איסור הפירסום בעניינו, או כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום, או כל עוד לא הורשע בדין (תלוי את מי שואלים).

ואני חושב לעצמי, אולי חרושת השמועות הזו היא העונש הכי ראוי למי שעושה מעשים שלפחות חלק מהציבור בישראל אינו רואה בעין יפה (תנו לי ח.ח. על הניסוח הדיפלומטי!), ושגם העושה אותם לא היה רואה אותם בעין יפה לוא נעשו למישהו מיקיריו. ספציפית, הזמר הידוע לא היה מתלהב לשמוע שבתו (או אחותו, או אחייניתו) בת ה-15 שוכנעה בדברי חלקלקות לשכב עם ידוען חר.

במציאות שבה מערכת אכיפת החוק אינה מצליחה למשטר את בעלי הכח וההשפעה, אולי לא כל כך רע שהרשתות החברתיות יעשו את זה.

דעתכם?

 

[גרי רשף]

כוונתך שמאז יצא מתוק

הזמר חשק בהנאות העולם הזה,
והציבור ברכילויות עסיסיות ומציצניות..
הרי אתה לא בא לטעון שהעם התחשבן עם הגולן בשל "מעשיו הלא ראויים": אם זה היה תלוי בו (בציבור) - היו שמים מצלמות שיעבירו את זה בשידור חי להנאת כולם, והופכים לתוכנית ריאליטי (ראייליטי?).

 

[מכסי פיכלשטיינר]

כוונתי, שמתוך שלא לשמה בא לשמה

הציבור חשק ברכילויות עסיסיות ומציצניות, אבל מה שיצא מזה הוא שנפתח מחדש דיון ציבורי על מה שראוי ומה שבלתי ראוי ביחסים בין זמר מפורסם לבין מזדנבותיו הצעירות, על מקומו של אותו זמר מפורסם בתרבות העברית, על המידה שבה ישראלים "מחליקים" לזמר המפורסם מעשים שהם מגנים באופן רגיל רק משום שהוא "אחד משלנו", וכיוצא באלה נושאים שראוי מאד שיתקיים עליהם דיון ציבורי, גם אם אינו ברמה הגבוהה ביותר שניתן להעלות על הדעת.

 

[Immanuel Goldstein]

דעתי היא

שעד שאינך יודע מה קרה בדיוק, חובתך המוסרית, לא רק החוקית היא לא להגיד כלום בגנותו של הידוען הנ"ל. ידועים מקרים בהם היה עשן בלי אש, ואני מקווה מאד שאיזה ידוען יזמבר רכילן בבית המשפט על חריצת לשון בטרם עת. או שישכור עבריינים שיזמברו את הרכילן ברחוב, רק בלי פצצות שעלולות לפגוע בחפים מפשע.
אביעד קליינברג כתב על זה מאמר דעה שאני מסכים איתו בידועות אחרונות, אבל לא הלך מספיק רחוק. קודם כל היה צריך לכתוב אותו בשיא תקופת ההפגנת נגד קצב, ושנית אין לי ספק שבתור נצרותולוג בכיר הוא קרא את שם הורד- אז למה לא הוסיף ציטטות נבחרות מפיו של ברנרדו גואי (הדמות אמיתית, דרך אגב)?

 

[בנדק חביב]

זה בגלל שאביעד כתב בידיעות אחרונות

המיועד לקהל שסיים בגרות, אולי, והשכלתו הנוצרית מגיעה עד כריסטמס ששם הם יוצאים להשתכר, למה? ככה.

 

[Immanuel Goldstein]

שני דברים:

1) ולמה הוא לא כתב אותו מאמר בתקופת ההתנפלות על קצב, כאשר עוד לפני שהיה חשד מבוסס כלשהו כבר התחילה הדרישה לקבל את ראשו על מגש (דימוי שנצרותולוג בכיר כקליינברג מכיר בוודאי את מקורו)?
2) אפילו בלי בגרות אפשר להבין את דבריו אלה של ברנרדו גואי (עמ' 324): "במסייעים עם המינים נותנים אנו חמישה סימנים מובהקים. כל מבקרם בחשאי בהיותם בכלא, כל מי שמיצר על לכידתם והיה ידידם הקרוב (לא מתקבל על הדעת שמי שבילה זמן רב במחיצתם לא היה מודע לפעילותם), כל הגורס שהכופרים מורשעים שלא בצדק, אפילו הוכחה אשמתם, כל הזועם ומותח ביקורת על מרדפי הכופרים, המטיפים נגדם בהצלחה...
הסימן החמישי הוא איסוף העצמות המפויחות של המינים שנשרפו, אפשר להתעלם ממנו.
אבל לא מוכרים לך גינויים תקשורתיים על סמך כל ארבעת הסימנים הראשונים?

 

[בנדק חביב]

אתה אין ספק, אני מכיר בגרותולוגים מובהקים

שלא יבינו אפילו רבע סימן בניסוח הזה.
אבל ובעיקר התכוונתי לברנרדו גואי והיותו ההשראה לשם הורד.

 

[Immanuel Goldstein]

נו, מה לעשות.

שכחתי שיש גם בגרויות במגמות ההומניות.

 

[Immanuel Goldstein]

ודרך אגב, הבעיה העיקרית שלי עם המאמר

של קליינברג לא היתה ההמנעות שלו מאיזה עיטור ספרותי. היה נחמד אם היה זורק איזה עצם אינטלקטואלית, אבל אפשר היה להסתדר גם בלי זה. הבעיה העיקרית שלי היתה ההמנעות שלו מללכת עד הסוף עם התיזה- הנכונה מאד- שלו.

 

[מכסי פיכלשטיינר]

היות שאיני מחזיק מעצמי סמכות מוסרית

אני נתלה בעצים גבוהים ממני, הלא הם נביאי ישראל, אלה שאומרים עליהם שהם המציאו את הקונספט הזה, "מוסר". לפי מה שיצא לי לקרוא עליהם, הם לא חיכו לסיום החקירה ולפסק הדין המרשיע לפני שטיפסו על חבית בשוק ואמרו כל מה שהם חושבים על בעלי הכח וההשפעה של תקופתם, הלא הם מלכי ישראל ויהודה. ואכן, מיד לאחר מכן ברחו למדבר, כדי שלא יבוצעו בהם המעשים שאתה מאחל לשכמותם.

מטיעוניך עולה, שאינך רואה הבדל בין "מתיחת ביקורת" לבין "חריצת משפט". הרכילאים והמפגינים (את האחרונים כינית ברוב טעם "נשים פותות") אינם חורצים משפט, הם מותחים ביקורת. מוצדקת או לא מוצדקת, זו כבר שאלה אחרת.

 

[Immanuel Goldstein]

התממות.

קודם כל נתחיל עם הביטוי "נשים פותות"- התכוונתי למקרה מסוים מד, בו נשים יצאו להפגין לאחר שכותרת של כתבה בעיון בישרה ששופט מסוים אמר ש"כוסית זו מחמאה" למרות שלו היו קוראות את תוכן הכתבה היו מגלות שהוא דווקא גינה גינוי נמרץ את השימוש במילה זו.
ומפגינים לא רק "מביעים את דעתם". הם דורשים פעולה, שמשמעותה תמיד אחת: פגיעה באדם שעדיין זכאי להיחשב לחף מכל פשע.

 

[Immanuel Goldstein]

וחוצמזה, אם אתה רוצה לראות את עצמך כנביא

אז למרות שאיני מאמין ביה*ה יש לו כמה יתרונות על אלוהי הטוקבקים והפייסבוק כמו הגינות, חוכמה, וידע.

 

[בנדק חביב]

"שם טוב משמן טוב" או משו בסגנון

שם טוב הוא תוצר של רכילות, כך שרק הגיוני שכאשר השם הטוב "מתקלקל" הקלקול ייעשה ברכילות.
האם שמת לב לזמן הפרסום של הפרשה?
מי יוצא ללא פגע כתוצאה מכך?
אחח, שאני אוהב תיאוריות קונספירציה

 

[מכסי פיכלשטיינר]

לא, לא שמתי לב

גלה את עיניי, בבקשה.

 

[מאליו יובן]

העלית כמה נושאים שונים

* האם אדם שזוכה בדין הוא באמת אדם ראוי?
נניח שאדם מואשם במעשה כלשהו, מועמד לדין, מתברר בבית המשפט שמעשיו אינם מחייבים הרשעה פלילית.
האם בכך שהוא יצא זכאי מבחינה פלילית מעשיו נשכחים?
לצערי אני רואה בשנים האחרונות משפטיזציה של החברה, אדם שיוצא זכאי נחשב לבר צח והוא מתהדר בזיכוי שלו בבחינת "בית המשפט בדק ומצא שאני צדיק". לא כל מעשה מכוער הוא גם פלילי ואדם יכול להיות בלתי ראוי ומנוול גם אם לא הורשע בדין.

בנקודה הזאת אני נוטה להסכים איתך שעל הציבור לשפוט את ההתנהגות המוסרית של האחר גם אם ההתנהגות אינה בהכרח פלילית.

* מה צריך להיות היחס של הציבור לשמועות?
שמעתי ממישהו שקרא משהו בבלוג על זמר מזרחי מפורסם ששמו אסור לפרסום (רק נזכיר שהשם הפרטי כמו חיה דומה לצבי והמשפחה כמו חבל ארץ בצפון), שהוא עשה ככה וככה בילדה בת 7 והביא גם חברים. זאת שמועה שאין לי שום כלים לאמת בשלב הזה, ולכן אדם הגון ישתדל שלא להפיץ אותה.

* רצון הציבור לרכל ורצון התקשורת למכור ולהראות ידע.
טבע האדם הוא להתענין בחיי האחר, במיוחד אם הוא מפורסם, אני לא בטוח שכניעה לטבע הזה הוא תמיד הדבר הנכון לעשות גם אם אפשר להצדיק את הרכילות ב"זה לטובת החברה"

 

[Immanuel Goldstein]

Double Jeopardy.

כשמאשימים מישהו במשהו יש שתי אפשרויות: עשה\ לא עשה. אם עשה, יש שתי אפשרויות: פלילי\ לא פלילי.
מי שמצויד בכלים הטובים ביותר להכריע בשתי השאלות הוא השופט. הנסיון מראה שעל התקשורת והשמועות אי אפשר לסמוך בשיט, בעוד על השופטים גם אם יטעו יש מערכת בקרה.
כל עוד הוד שופטותו לא קבע שפלוני ביצע את המעשה המתועב המיוחס לו, יש להתייחס אליו כאל נקי מרבב. גם אם השכנה שלך סימה שמעה מהבנדוד שלה דימה שאותו פלוני אכן בן בליעל.
השאלה היא מה קורה אם השופט קובע שהנ"ל ביצע את המעשים המיוחסים לו- אבל אלה אינם פליליים. ולדעתי כאן צריך לפעול הכלל של Double Jeopardy. האיש נגרר בעל כורחו לבית המשפט, הועמד בסיכון לחירותו ולקריירה שלו וניצל, גם אם בעור שיניו? עכשיו עזוב אותו.
נכון, אנשים רעים ינצלו כך ממשפט הציבור. אבל משפט הציבור רחוק מלהיות הוגן. יש עבירות, במיוחד עבירות מין שיכולות להיות קלות ערך יחסית שהן חטא בל יכופר. ישנן עבירות שלא פופולארי להתעסק איתן. השתמטת מתשלום מיסים במליונים? למי אכפת? ישנם מעשים שאפילו אם אינם עבירות יכולים לחסל קריירה של אדם. למשל שימוש במילה "צ'חצ'חים" בזמן ובמקום הלא נכונים.
לכן, בינתיים, אני אישית מעדיף את המשפטיזציה. הציבור פשוט לא בוגר מספיק להפקיד בידיו את האחריות הכבדה של שפיטת חבריו.

 

[sailor]

אנשי צבור צריכים לעמוד גם לבקורת חברתית

לא רק משפטית, ואם עשו מעשים "מסריחים אבל כשרים" (בעיני החוק) זה לא אומר שהם ראויים למעמדם הצבורי.
ידוענים בענין זה לרוב כורים את הבור בעצמם, כמו במקרה הנוכחי בו צוטטו דברי רהב שקדמו בהרבה למקרה הנוכחי.
לא שזה ישנה הרבה, המעריצים לא יפסיקו מלהעריץ ולפרנס היטב את הנ"ל בגלל רמתו המוסרית הירודה לפי דבריו הוא ללא קשר לחרושת השמועות הנוכחית.
יתר על כן, אדם שאינו ידוען כזה היה נעצר תחילה.

 

[Immanuel Goldstein]

מיהו איש ציבור?

אם אתה מתכוון לפוליטיקאים- אז הם עומדים למבחן הציבור אחת לקדנציה, ולעיתים קרובות נענשים על מעשים לא פליליים, לא תמיד אפילו בלתי מוסריים- מספיקה התבטאות לא נכונה כדי לחסל קריירה של פוליטיקאי, ע"ע אורי אור.
אם אמנים- מיטב האמנים בהיסטוריה היו חארות ממדרגה ראשונה. אבל כאשר שמוליק קראוס, למשל, היה בחיים לא הענשתי את עצמי באמצעות החרמת המוסיקה שלו רק בגלל שהוא היה בריון אלים (לזכותו אני חייב לציין שהוא הרביץ לאריק איינשטיין, אבל זה לא יכול לכפר על מה שעשה לג'וזי כץ).
וכמובן שישנם גם כל מיני נותני שירות לציבור. מנהגי מוניות ועד קרייני טלויזיה, שהדבר האחרון הראוי הוא שהציבור יחרוץ את דינם מסיבה פשוטה: הציבור מוכיח שוב ושוב שאסור בשום פנים ואופן לסמוך עחל שיקול דעתו. הציבור, אותו שופט עליון ל הפייסבוק לא טורח ללמוד את החומר, וכבר ידוע לי לפחות מקרה אחד בו יצאו כמה נשים פותות (אחת מהן נעשתה מאז חברת כנסת) להפגין על סמן כותרת בעיתון- כאשר לו רק היו טורחות לקרוא את תוכן הכתבה היו מגלול שהיא סותרת את הכותרת.
אתה רוצה משפט הציבור- אך ורק אחרי שהציבור יתחיל לגלות את הבגרות הנדרשת ואת הנכונות לשפוט בכובד ראש ובלי משוא פנים.

 

[sailor]

מי שבחר בפרסום כדרך חיים

צריך לקבל את שני צדי המקל הזה.

 

[Immanuel Goldstein]

כדאי לך להזהר עם הטיעון הזה

מפני שהצד השני של המקל הוא שהיא מנסה לסחוט אותו בגלל שהוא מפורסם, או שהתקשורת רודפת אותו בגלל שהיא שונאת מזרחים מצליחים, ובכלל שהבנות האלה יגיד תודה שהוא הואיל בטובו ל**** אותן.
יש למקל שני צדדים, כמו שאמרת- ושניהם מתועבים באותה מידה.