החיים מנקודת מבט אחרת. ../images/Emo40.gif
אנחנו מגדירים לעצמו מטרות בחיים כמו: עושר, חכמה, יופי, כבוד, כוח, הישגיות, בניית משפחה. אנחנו נוטים לומר שאדם שהשיג מטרות אלו הוא אדם מאושר, ואילו מי שלא צלח בידו-הוא אדם מסכן. אנחנו חיים בחברה שכל בוקר מתעוררת לעולם שבו כל שנייה חשובה כי באותה שנייה אפשר להשיג עוד כמה דולרים, או עוד בחור/ה יפה. אנחנו נוטים לומר שהאישה שמסתובבת עם קופה בין המכוניות שעצרו לפני הרמזור, ואוספת כסף כדי לממן את מנת הסמים הבאה שלה (אותה היא חייבת, כי היא מכורה) היא מסכנה. אנחנו נוטים לומר שאדם משותק או מפגר הוא אדם מסכן. אנחנו נוטים לומר שאדם עני או ערירי הוא אדם מסכן. אנחנו מרחמים על אנשים כאלה. ומדוע, בעצם? מדוע הם מסכנים? -הם מסכנים משום שהם לא בעלי ההשגים או הכלים, שיש לאדם שהוגדר על-ידנו כאדם מאושר. מדוע אנחנו מרחמים על אנשים מסכנים? אולי אנחנו צריכים לרחם על עצמנו שבחרנו לרחם על אנשים אלו? האם אנחנו יכולים לדעת באופן מוחלט מה מרגישה האישה המסוממת או הילד האוטיסט? אולי הם חשים תחושה טובה יותר מזו שאנו חשים כאשר השגנו כל הון שבעולם וכל כבוד ומצאנו את בן/בת הזוג המושלם/ת? אנחנו בוחרים להאמין שהטוב ביותר שיכול להיות לאדם זה ההישגים הנ"ל, או כל הישג אחר, וברגע שיש אדם שנמנעו ממנו השגים אלו, הוא מקור לרחמים. ואולי אותו אדם עני, מסכן, מכוער, הוא שחווה את תחושת הטוב האידיאלית? אולי כשאדם נעלב או נפגע הוא חווה את החוויה החיובית ביותר שאדם יכול לחוות? אולי כשאדם סובל בייסרוים קשים הוא חווה את החוויה הטובה ביותר? ברגע שנבחר להגדיר את ה'רע' כ'טוב', ואת ה'טוב' כ'רע'-אותם אנשים שאנחנו מגדירים כאנשים מאושרים יהיו המסכנים, ולהיפך. אנחנו חיים בעולם של מירוץ להשיג את X ו-Y, ולא עצרנו אפילו לראות האם X ו-Y הם אכן הטוב ביותר שיכול להיות. והאם, בכלל, אנו יכולים לגלות מהו הטוב ביותר שיכול להיות? מהו טוב?
אנחנו מגדירים לעצמו מטרות בחיים כמו: עושר, חכמה, יופי, כבוד, כוח, הישגיות, בניית משפחה. אנחנו נוטים לומר שאדם שהשיג מטרות אלו הוא אדם מאושר, ואילו מי שלא צלח בידו-הוא אדם מסכן. אנחנו חיים בחברה שכל בוקר מתעוררת לעולם שבו כל שנייה חשובה כי באותה שנייה אפשר להשיג עוד כמה דולרים, או עוד בחור/ה יפה. אנחנו נוטים לומר שהאישה שמסתובבת עם קופה בין המכוניות שעצרו לפני הרמזור, ואוספת כסף כדי לממן את מנת הסמים הבאה שלה (אותה היא חייבת, כי היא מכורה) היא מסכנה. אנחנו נוטים לומר שאדם משותק או מפגר הוא אדם מסכן. אנחנו נוטים לומר שאדם עני או ערירי הוא אדם מסכן. אנחנו מרחמים על אנשים כאלה. ומדוע, בעצם? מדוע הם מסכנים? -הם מסכנים משום שהם לא בעלי ההשגים או הכלים, שיש לאדם שהוגדר על-ידנו כאדם מאושר. מדוע אנחנו מרחמים על אנשים מסכנים? אולי אנחנו צריכים לרחם על עצמנו שבחרנו לרחם על אנשים אלו? האם אנחנו יכולים לדעת באופן מוחלט מה מרגישה האישה המסוממת או הילד האוטיסט? אולי הם חשים תחושה טובה יותר מזו שאנו חשים כאשר השגנו כל הון שבעולם וכל כבוד ומצאנו את בן/בת הזוג המושלם/ת? אנחנו בוחרים להאמין שהטוב ביותר שיכול להיות לאדם זה ההישגים הנ"ל, או כל הישג אחר, וברגע שיש אדם שנמנעו ממנו השגים אלו, הוא מקור לרחמים. ואולי אותו אדם עני, מסכן, מכוער, הוא שחווה את תחושת הטוב האידיאלית? אולי כשאדם נעלב או נפגע הוא חווה את החוויה החיובית ביותר שאדם יכול לחוות? אולי כשאדם סובל בייסרוים קשים הוא חווה את החוויה הטובה ביותר? ברגע שנבחר להגדיר את ה'רע' כ'טוב', ואת ה'טוב' כ'רע'-אותם אנשים שאנחנו מגדירים כאנשים מאושרים יהיו המסכנים, ולהיפך. אנחנו חיים בעולם של מירוץ להשיג את X ו-Y, ולא עצרנו אפילו לראות האם X ו-Y הם אכן הטוב ביותר שיכול להיות. והאם, בכלל, אנו יכולים לגלות מהו הטוב ביותר שיכול להיות? מהו טוב?
