הרגשתי מין
תחושה גם איכשהו לומר לכם על מה עברתי, ויחסי לפסיכיאטריה, עבדתי כמו כולם, והיו לי חיים איך שהו רגילים, באמצא החיים, עבודה שנגמרה, עקב צימצום מדיניות של המדינה, אולצתי להתפטר ממקום טוב, ואפילו טוב מאוד, משרד ממשלתי, 6 חודשים ניסו למצוא לי עבודה דרך אבטלה, ולא מצאו, תראו דירדור של אדם, אין כסף לדירה, אין כסף למחיה, אתה בלחץ אטומי, מתחיל דיכאון, דיכאון מתחיל, הולך למרפאה, שלום, אתה נכנס, צריך לדבר, לדבר, לא אצלנו, לא בבית ספרנו, רוצה לדבר קח כדור, אתה בלחץ, לא יודע מה לעשות, צריך לדבר, כולם מסביבך עובדים, לא מבינים, אתה בלחץ, לחץ, חוזר למרפאה, לוקח כדור, הופ הכל עובר, מתחיל להיות אדיש, אדיש לעולם, אדיש לעבוד, מתחיל המסע של אדישות, כלפי החברה, כלפי העבודה, למה - אין לי מושג, כדור - אולי. ממשיך לחיות, החופש נעים, יש לחץ להפסיק כדורים מסביב, אתה נשבר, מחליט להפסיק, אווי, נפלת יותר חזק, כל הגוף רועד, אתה לא יכול לאכול, נהיית גאנקי, של כדורים, ואי ואי ואי. המערכת מתייגת אותך, דברים שלא שמעת עליהם, נקלטים לך היטב בקופסא, הם מתחילים לתייג אותך, להחתים אותך, לך אין שום זכות דיבור, אתה כלי שהאמן יוצר אותו, וזה הפסיכיאטר, ומילוו הצדיקים. מערכת בוטה, מערכת סתיגמתית, מערכת אפלה, עד שאתה מתחיל לקרוא עליהם, מתחיל לקרוא את השפה שלהם, מתחיל לקרוא מאמרים, ואומר, אני חייב לברוח מזה כמה שיותר מהר, אם אני פה, ממש לא מקומי. אתה מתחיל לטפל בעצמך, מתחיל לראות יותר, רואה את המערכת ואיך שהוא שולל אותה, (והם בטוח שוללים אותך). זה הסיפור על עולם הפסיכיאטריה מדרך העיניים שלי, ולא מאחלת לאף אחד שיגיע לבקש עזרה מן העולם הזה, כי הם רק בעיני, מפילים את האדם, עם עוד ועוד כדור, ואין להם את הכילים לעזור באמת כמו שצריך.
