הילדה מבית החולים
אני מרגישה שפספסתי משהו בסיפור. כאילו שהייתי לסיים קצת שונה... אוף לא יודעת... שהוא יכל להיות יותר טוב... בכלל, כשהתחלתי אותו היה סיום לגמרי שונה. לא ידעתי בכלל אם להכניס את התמונה... טוב, הנה: נסעתי במכונית. הכביש היה חלק, בגלל הגשם. היה חשוך בחוץ, כי השעה הייתה כבר 21:00. נסעתי לאט, ובזהירות. מוזיקה שקטה התנגנה ברדיו. פתאום הרגשתי שמשהו התנגש במכונית מאחור. אני משער שזו הייתה מכונית שנסעה יותר מהר ממני. בגלל שהכביש היה חלק, המכונית גלשה הצידה, והתהפכה על הצד. התעוררתי בחדר לבן. תהיתי אם אני מת. פתאום שמעתי קול קורא "ד"ר כהן לגשת מיד למחלקה 4". ראיתי שאני שוכב על מיטת בית חולים. הסתכלתי לידי. איתי בחדר הייתה ילדה קטנה. היא בכתה. אסור לה למות! היא רק ילדה קטנה... אמא שלה חיבקה אותה, ואמרה שהכל יהיה בסדר. אבא שלי נכנס לחדר. בשקט הוא בדק אם אני ער. הוא חייך אלי ושאל איך אני מרגיש. חייכתי אליו בחזרה. "אני בסדר, למה?" אבא הסביר שהייתי בתאונת דרכים מסוכנת. הוא אמר שזה פלא שהתעוררתי כ"כ מהר. אבא גם אמר שאני עדיין בסיכון, ושהגוף שלי עוד לא ממש התאושש. "אבל אתה חזק," הוא אמר עם דמעות בעיניים, "אתה תתאושש." הוא פרץ בבכי. מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה. "אבא, אל תדאג. לא משנה מה יקרה, אני אשמור עליך, ועל אמא, וגם על נעה. אם לא מפה, אז מלמעלה..." אבא הביט עלי, עם עיניים אדומות, וחיבק אותי. אמא נכנסה עם זר פרחים בידה, ונעה אחריה. "למה אתה בוכה?" היא שאלה את אבא, "אתה תפחיד את הילד..." אז היא הסתכלה עלי, וחייכה. שאלה איך אני מרגיש. אמרתי לה שבסדר. "נכון," היא אמרה, "אתה תהיה בסדר!" נעה הביאה לי כרטיס ברכה. "איזה יופי!" אמרתי לה. "הכנתי לבד," היא התגאתה. הסתכלתי הצידה. הילדה לידי הייתה בערך בגיל של נעה. למחרת בבוקר ראיתי שהילדה מציירת. "מה את מציירת?" שאלתי. "אני מציירת חתול," היא ענתה בחיוך. "אפשר לראות?" שאלתי. "לא, זה עוד לא מוכן..." "את תראי לי כשזה יהיה מוכן?" "אם זה יהיה יפה..." צחקתי. הדלקתי את הטלוויזיה. חיפשתי תכנית מעניינת. כרגיל, לא היה כלום בטלוויזיה. הוצאתי ספר מהתיק שלי. "מה אתה קורא?" שאלה הילדה. "ספר," עניתי. "על מה כתוב בו?" "זה על ארבע בנות, ואבא שלהן במלחמה, ולאמא שלהן אין הרבה כסף..." "נשים קטנות?" שאלה הילדה. "כן, איך ידעת?" התפלאתי. "אמא הקריאה לי את זה כבר פעמיים." "אמא הביאה לי שוקולד היום," אמרה לי הילדה אחרי שעות הביקור. "לי הביאו בלונים," השוותי. "אני אתן לך שוקולד תמורת בלון," אמרה הילדה. החלפנו,כרגיל. זו כבר הפכה למסורת שלנו. אז היא שאלה "אתה יכול בבקשה להקריא לי את הפרק הבא מנשים קטנות?" "כמובן," חייכתי. אחרי שהקראתי לה את הפרק היא נרדמה. החלטתי גם אני ללכת לישון. התעוררתי למחרת בבוקר לקול בכיה של אם הילדה. שאלתי אותה מה קרה. "חשבתי שהיא בסדר," ענתה האם, "שהיא כמעט החלימה... אבל אתמול בלילה מצבה פתאום התדרדר... הרופאים התקשרו, ובאתי לפה מיד. היא עדיין הייתה ערה, אבל חלשה. היא אמרה לי שלא נורא, כי המלאך אמר לה שהיא תוכל לראות אותי מלמעלה." האם עצרה, ונשמה נשימה עמוקה. "היא גם נתנה לי את זה, בשבילך," האם הושיטה לי מכתב, ושוב התחילה לבכות. הסתכלתי עליה בחוסר אונים. לא ידעתי מה להגיד. "אז," האם המשיכה, "לקחו אותה לחדר מיון. אבל זה לא עזר. היא עצמה עיניים בדרך לניתוח... וכבר לא תפתח אותן..." "אני כ"כ מצטער," אמרתי, "באמת שחשבתי שהיא תשרוד..." הרגשתי חנוק. "זו לא אשמתך..." ענתה האם, "אבל בזכותך היא חייכה ברגע האחרון לפני שהיא..." האם לא יכלה להמשיך את המשפט... "אבא," אמרתי לאבא כשהוא בא לבקר, "זוכר שאמרת שאני אתאושש? שאני חזק?" הוא הנהן. "אז, אני לא בטוח שאני חזק מספיק... הילדה שהייתה איתי בחדר לא הייתה חזקה מספיק, אז למה שאני אהיה?" "אל תדבר ככה..." אמר אבא. "אבל... ככה אני מרגיש..." הסתכלתי במעטפה. "מה יש לך שם?" שאלה אמא. "זה... מכתב... נראה לי..." "אז למה אתה לא פותח אותו? הוא כבר אצלך שלושה ימים..." "אני לא חושב שאני יכול." "ממי המכתב?" "מהילדה שהייתה פה..." "אני בטוחה שהיא רצתה שתפתח אותו..." "אבל מה אם יש פה את החתול? והוא לא גמור?" אמא לא הבינה למה אני מתכוון... פתחתי לבסוף את המעטפה. היה בה מכתב קצר, בכתב קצת מבולגן, של ילדה קטנה. "רק רציתי להגיד לכה," היה כתוב, "שאני בסדר. המלאך אמר לי שאני יהיה בסדר, ושאני יוחל להסתכל עליך מלמַלה. ואפילו שיום אחד אנחנו נוכל להיפגש שוב! ורק רציתי שתגיד לאמה שאני בסדר, טוב?" המכתב היה מקושט בפרחים צבעוניים. מאחוריו היה עוד דף. זה היה החתול שהיא ציירה. היא סיימה אותו! הסתכלתי למעלה, ואמרתי "שלום גם לך... אני מקווה שאת נהנית שם. ושתדעי לך, שעד שאני אבוא לפגוש אותך, אני רוצה שתציירי לי עוד משהו, טוב?" אבא נכנס, וראה אותי בוכה. "אתה בסדר?" הוא שאל. "כן," עניתי, "אני מספיק חזק."
אני מרגישה שפספסתי משהו בסיפור. כאילו שהייתי לסיים קצת שונה... אוף לא יודעת... שהוא יכל להיות יותר טוב... בכלל, כשהתחלתי אותו היה סיום לגמרי שונה. לא ידעתי בכלל אם להכניס את התמונה... טוב, הנה: נסעתי במכונית. הכביש היה חלק, בגלל הגשם. היה חשוך בחוץ, כי השעה הייתה כבר 21:00. נסעתי לאט, ובזהירות. מוזיקה שקטה התנגנה ברדיו. פתאום הרגשתי שמשהו התנגש במכונית מאחור. אני משער שזו הייתה מכונית שנסעה יותר מהר ממני. בגלל שהכביש היה חלק, המכונית גלשה הצידה, והתהפכה על הצד. התעוררתי בחדר לבן. תהיתי אם אני מת. פתאום שמעתי קול קורא "ד"ר כהן לגשת מיד למחלקה 4". ראיתי שאני שוכב על מיטת בית חולים. הסתכלתי לידי. איתי בחדר הייתה ילדה קטנה. היא בכתה. אסור לה למות! היא רק ילדה קטנה... אמא שלה חיבקה אותה, ואמרה שהכל יהיה בסדר. אבא שלי נכנס לחדר. בשקט הוא בדק אם אני ער. הוא חייך אלי ושאל איך אני מרגיש. חייכתי אליו בחזרה. "אני בסדר, למה?" אבא הסביר שהייתי בתאונת דרכים מסוכנת. הוא אמר שזה פלא שהתעוררתי כ"כ מהר. אבא גם אמר שאני עדיין בסיכון, ושהגוף שלי עוד לא ממש התאושש. "אבל אתה חזק," הוא אמר עם דמעות בעיניים, "אתה תתאושש." הוא פרץ בבכי. מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה. "אבא, אל תדאג. לא משנה מה יקרה, אני אשמור עליך, ועל אמא, וגם על נעה. אם לא מפה, אז מלמעלה..." אבא הביט עלי, עם עיניים אדומות, וחיבק אותי. אמא נכנסה עם זר פרחים בידה, ונעה אחריה. "למה אתה בוכה?" היא שאלה את אבא, "אתה תפחיד את הילד..." אז היא הסתכלה עלי, וחייכה. שאלה איך אני מרגיש. אמרתי לה שבסדר. "נכון," היא אמרה, "אתה תהיה בסדר!" נעה הביאה לי כרטיס ברכה. "איזה יופי!" אמרתי לה. "הכנתי לבד," היא התגאתה. הסתכלתי הצידה. הילדה לידי הייתה בערך בגיל של נעה. למחרת בבוקר ראיתי שהילדה מציירת. "מה את מציירת?" שאלתי. "אני מציירת חתול," היא ענתה בחיוך. "אפשר לראות?" שאלתי. "לא, זה עוד לא מוכן..." "את תראי לי כשזה יהיה מוכן?" "אם זה יהיה יפה..." צחקתי. הדלקתי את הטלוויזיה. חיפשתי תכנית מעניינת. כרגיל, לא היה כלום בטלוויזיה. הוצאתי ספר מהתיק שלי. "מה אתה קורא?" שאלה הילדה. "ספר," עניתי. "על מה כתוב בו?" "זה על ארבע בנות, ואבא שלהן במלחמה, ולאמא שלהן אין הרבה כסף..." "נשים קטנות?" שאלה הילדה. "כן, איך ידעת?" התפלאתי. "אמא הקריאה לי את זה כבר פעמיים." "אמא הביאה לי שוקולד היום," אמרה לי הילדה אחרי שעות הביקור. "לי הביאו בלונים," השוותי. "אני אתן לך שוקולד תמורת בלון," אמרה הילדה. החלפנו,כרגיל. זו כבר הפכה למסורת שלנו. אז היא שאלה "אתה יכול בבקשה להקריא לי את הפרק הבא מנשים קטנות?" "כמובן," חייכתי. אחרי שהקראתי לה את הפרק היא נרדמה. החלטתי גם אני ללכת לישון. התעוררתי למחרת בבוקר לקול בכיה של אם הילדה. שאלתי אותה מה קרה. "חשבתי שהיא בסדר," ענתה האם, "שהיא כמעט החלימה... אבל אתמול בלילה מצבה פתאום התדרדר... הרופאים התקשרו, ובאתי לפה מיד. היא עדיין הייתה ערה, אבל חלשה. היא אמרה לי שלא נורא, כי המלאך אמר לה שהיא תוכל לראות אותי מלמעלה." האם עצרה, ונשמה נשימה עמוקה. "היא גם נתנה לי את זה, בשבילך," האם הושיטה לי מכתב, ושוב התחילה לבכות. הסתכלתי עליה בחוסר אונים. לא ידעתי מה להגיד. "אז," האם המשיכה, "לקחו אותה לחדר מיון. אבל זה לא עזר. היא עצמה עיניים בדרך לניתוח... וכבר לא תפתח אותן..." "אני כ"כ מצטער," אמרתי, "באמת שחשבתי שהיא תשרוד..." הרגשתי חנוק. "זו לא אשמתך..." ענתה האם, "אבל בזכותך היא חייכה ברגע האחרון לפני שהיא..." האם לא יכלה להמשיך את המשפט... "אבא," אמרתי לאבא כשהוא בא לבקר, "זוכר שאמרת שאני אתאושש? שאני חזק?" הוא הנהן. "אז, אני לא בטוח שאני חזק מספיק... הילדה שהייתה איתי בחדר לא הייתה חזקה מספיק, אז למה שאני אהיה?" "אל תדבר ככה..." אמר אבא. "אבל... ככה אני מרגיש..." הסתכלתי במעטפה. "מה יש לך שם?" שאלה אמא. "זה... מכתב... נראה לי..." "אז למה אתה לא פותח אותו? הוא כבר אצלך שלושה ימים..." "אני לא חושב שאני יכול." "ממי המכתב?" "מהילדה שהייתה פה..." "אני בטוחה שהיא רצתה שתפתח אותו..." "אבל מה אם יש פה את החתול? והוא לא גמור?" אמא לא הבינה למה אני מתכוון... פתחתי לבסוף את המעטפה. היה בה מכתב קצר, בכתב קצת מבולגן, של ילדה קטנה. "רק רציתי להגיד לכה," היה כתוב, "שאני בסדר. המלאך אמר לי שאני יהיה בסדר, ושאני יוחל להסתכל עליך מלמַלה. ואפילו שיום אחד אנחנו נוכל להיפגש שוב! ורק רציתי שתגיד לאמה שאני בסדר, טוב?" המכתב היה מקושט בפרחים צבעוניים. מאחוריו היה עוד דף. זה היה החתול שהיא ציירה. היא סיימה אותו! הסתכלתי למעלה, ואמרתי "שלום גם לך... אני מקווה שאת נהנית שם. ושתדעי לך, שעד שאני אבוא לפגוש אותך, אני רוצה שתציירי לי עוד משהו, טוב?" אבא נכנס, וראה אותי בוכה. "אתה בסדר?" הוא שאל. "כן," עניתי, "אני מספיק חזק."