הילד הראשון שלי
אני מאד שמחה שיש כאן פורום כזה. לי יש סיפור כבר בן שנתיים וחצי שיושב לי כל כך חזק על הנשמה, ולא יעזור שום דבר שקרה מאז. לפני כשלוש וחצי שנים החלטנו בעלי ואני להכנס להריוןץ שמענו כל כך הרבה סיופרים על זוגות שלא יכולים. אנחנו כבר קצת הסתדרנו והחלטנו שזה הרגע לנסות, כי אם לא יצליח, אז צריך זמן. חודשיים והיה הריון. בשלב הזה עוד צחקנו שעכשיו שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים, אולי כדי להפסיק ולהמשיך שוב בעוד שנתיים ... צחוק הגורל. איך שהמחשבה הזו מציקה לי !!! חזקה לסיפור. בשבוע 23 הרופא שלי מתחיל לראות ריבוי מי-שפיר. בשבוע 28 כבר יש צירים, מגנזיום, תרופות, שמירת הריון הסטרית, 3 פעמים עושים לי סקירת מערכות מורחבת. כל מה שאפשר לחשוב עליו ואומרים לי שכ-20% מהפעמים שיש מי שפיר מדובר על ילד חולה. אבל אני ? מה פתאום. אני מה-80% שנשארו. ברור, לא ? בשבוע 36 לא עוזרות יותר התרופות, יש חשש לצניחת חבל הטבור ואני נכנסת לניתוח קיסרי. ואז חורב עליו עולמי. הילד שלי נולד והוא תסמונתי. לא יודעים למה או מה ומדוע, רק שהילד שלי חולה. הוא לא עולה במשקל, לא נושם לבד, לא זז בכלל, לא יונק מבקבוק, אין רפלקסים, אסון נוראי. אחרי 24 ימים הוא מת. נתן לנו להרגיש אותי, קצת להבין ולהשלים, והלך. הסביבה ? אמא שלי היתה נהדרת ותמכה בכל ההחלטות שלנו כל הדרך, והן היו מאד קשות. אמא של בעלי מאשימה אותי (בלי להגיד מילה) עד היום שהוא נולד חולה ובסוף מת. היא גם לחצה שנכנס להריון מהר שוב. אנחנו היינו צריכים את הזמן שלנו להחלים. שני האבות שתקנים גדולים. לאחר שנה ניסינו להכנס שוב להריון. הפעם זה היה קשה ומאד מלחיץ. לפני 7 חודשים נולד לנו ילד חדש ונפלא. כאילו משמיים פיצו אותנו. אבל למה כל פעם שאני מסתכלת עליו אני חושבת על אחיו הגדול ובא לי לבכות ?
אני מאד שמחה שיש כאן פורום כזה. לי יש סיפור כבר בן שנתיים וחצי שיושב לי כל כך חזק על הנשמה, ולא יעזור שום דבר שקרה מאז. לפני כשלוש וחצי שנים החלטנו בעלי ואני להכנס להריוןץ שמענו כל כך הרבה סיופרים על זוגות שלא יכולים. אנחנו כבר קצת הסתדרנו והחלטנו שזה הרגע לנסות, כי אם לא יצליח, אז צריך זמן. חודשיים והיה הריון. בשלב הזה עוד צחקנו שעכשיו שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים, אולי כדי להפסיק ולהמשיך שוב בעוד שנתיים ... צחוק הגורל. איך שהמחשבה הזו מציקה לי !!! חזקה לסיפור. בשבוע 23 הרופא שלי מתחיל לראות ריבוי מי-שפיר. בשבוע 28 כבר יש צירים, מגנזיום, תרופות, שמירת הריון הסטרית, 3 פעמים עושים לי סקירת מערכות מורחבת. כל מה שאפשר לחשוב עליו ואומרים לי שכ-20% מהפעמים שיש מי שפיר מדובר על ילד חולה. אבל אני ? מה פתאום. אני מה-80% שנשארו. ברור, לא ? בשבוע 36 לא עוזרות יותר התרופות, יש חשש לצניחת חבל הטבור ואני נכנסת לניתוח קיסרי. ואז חורב עליו עולמי. הילד שלי נולד והוא תסמונתי. לא יודעים למה או מה ומדוע, רק שהילד שלי חולה. הוא לא עולה במשקל, לא נושם לבד, לא זז בכלל, לא יונק מבקבוק, אין רפלקסים, אסון נוראי. אחרי 24 ימים הוא מת. נתן לנו להרגיש אותי, קצת להבין ולהשלים, והלך. הסביבה ? אמא שלי היתה נהדרת ותמכה בכל ההחלטות שלנו כל הדרך, והן היו מאד קשות. אמא של בעלי מאשימה אותי (בלי להגיד מילה) עד היום שהוא נולד חולה ובסוף מת. היא גם לחצה שנכנס להריון מהר שוב. אנחנו היינו צריכים את הזמן שלנו להחלים. שני האבות שתקנים גדולים. לאחר שנה ניסינו להכנס שוב להריון. הפעם זה היה קשה ומאד מלחיץ. לפני 7 חודשים נולד לנו ילד חדש ונפלא. כאילו משמיים פיצו אותנו. אבל למה כל פעם שאני מסתכלת עליו אני חושבת על אחיו הגדול ובא לי לבכות ?
