הלפ פליז
אני לא נוהג לבקש עזרה,זה גם מה שאמרה לי ידידה מאד קרובה שלי, האדם שמכיר אותי אולי אפילו יותר טוב ממשפחתי. לפני שלוש שנים השתניתי באופן קיצוני. מנער שידע להיות רציני הפחתי להיות לפשוט ליצן, מלבד זאת נהייתי פחות רגיש, מצד אחד זה היה טוב, לא נעלבתי מירידות ומניסיונות של פגיעה באגו שלי, אבל מצד שני הפכתי גם לאדיש וחסר רחמים, אדם שהיה עושה לי משהו קטן מאד שהפריע לי, היה סובל הרבה, תמיד הייתי נקמן אבל נהייתי ממש חסר רחמים. הצוותי בפניי מטרה שהיה סיכוי קטן לממשה וכל מי שהפריע לי פשוט הייתי מרביץ לו פסיכולוגית כך שלא היה מתקרב אליי ולא היה מעז להפריע לי שוב, הייתי מסוגל לפגוע בנקודות טורפה של אנשים בלי להרגיש רגשות אשם. הייתי מתנתק מכולם. זה הגיע למצב שנשארתי רק עם כמה חברים, חבר אחד מאד טוב ועוד כמה ידידים. שאר האנשים שהיו בחברתי פשוט פחדו ממני (מזה שאשפיל אותם), או פשוט נזהרו מלהיות נגדי. לפני שנתיים רבתי עם הידידה שלי בפעם הראשונה. השלמנו כעבור כמה זמן, אבל היא אמרה לי דברים שאז החשבתי כשטויות במיץ. היא אמרה לי שכל החברים האמיתיים שלי, שאיבדתי את כולם, או שלפחות אני בדרך. אז גם נהייתי לאדם באמת מוזר, התחלתי לעשות מה שנקרא בשפת העם הפשוטה "קסם שחור", זה דיי פעל, אבל מה שמוזר זה שהייתי משתמש בכל דבר נתון כדי להשיג את מטרתי, הייתי מסוגל להרוג בשביל שטות אם זה היה מגיע לזה, לא ריחמתי אפילו על קרוביי. באותה שנה היה לי גם משבר כתיבה, לא יכולתי לכתוב שום חרוז, שלא לדבר על שיר או סיפור, הלכתי לאיבוד. באותה השנה בבי"ס הייתי 10 בהתנהגות, אבל מחוץ לבי"ס הייתי פורק את הכל. השנה כמעט התקבלתי לאקסטרני, החלום שלי, רק לא הייתה שם אפשרות לביולוגיה, אז וויתרתי. בבי"ס לא יכולתי להסתדר עם כל החסרונות שיש בו, התחללתי להבריז, לא לגשת למבחנים. הפנו אותי לפסיכולוגית שאבחנה אצלי דיסלקציה קלה ביותר וקשיי ריכוז. לא עזר ממש. מיום ליום ההרגשה של האי נוחות בבית הספר הרגה אותי. בבית הייתי ילד טוב ושקט וכל היחסים שלי עם ההורים השתפרו, אפילו נהיו לי ידידים קרובים חדשים, מהחבר`ה הנחמדים, אנשים התחילו להעריך אותי. לפני כשלוש חודשים גיליתי שחברי הטוב ביותר בגד באמוני, ולא פעם אחת, זה לא קשור לאהבה ולדברים הרגילים בין הנוער, זה היה עניין של אמון בין חברים. הוא שיקר לי ועשה ממני מטומטם. עדיין לא זרקתי אותו אבל פשוט לא יכולתי להיות לידו, אבל הייתי חייב להעמיד פנים שהכל כרגיל, יש לי עדיין כמה דברים חשובים לעשות איתו, ליתר דיוק עם אח שלו, אני רוצה ללמוד עוד טכניקות מסויימות בביו-אנרגטיקה ואח שלו יודע הרבה בזה. לפני חודשיים התפרצתי בבית הספר, זה היה באותו היום שהחלטתי ללמוד ולהגיע לעתודה. פיתפטתי, כמו כל הכיתה והמורה הוציעה אותי החוצה, התעצבנתי עד כדי כך שהרגנתי שתקרה תעונה במעבדה לכימיה, מה שלא קרה למזלי. אבל שלחו אותי לפסיכולוגית. הידידה הכי קרובה שלי התחילה לדבר איתי בעניין ברצינות, גיליתי שהיא צדקה כל השנים והתחלתי להעריץ אותה כבן אדם, התחלתי לדבר איתה כל יום כדי שזה יחזק אותי ואני אצליח להתחיל לחיות כאדם אחר. התחלתי ללמוד, חודשיים שאני מגיע לכל השיעורים מוכן ועושה את המבחנים, ומצליח לי דיי טוב, בהשוואה למה שהיה קודם. אבל קשה לי, אני לא יכול להיות רציני ורגוע, זה הורג אותי מבפנים, יש לי הרבה בעיות ואני פשוט שומר הכל בפנים ורק היא האדם שיודע על הכל (או כמעט הכל), רק היא מבינה אותי במאת האחוזים אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להאיק עלייה. אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ בכל רגע. מבחוץ אני נראה האדם הכי מאושר בעולם, ואני מנסה להראות את זה לכולם, במיוחד לעצמי, אבל זה הורג אותי, כל הדברים שאמורים לעזור, לא עוזרים לי. אני פשוט מרגיש שזה יפרוץ החוצה, ואני לא רוצה לפגוע באיש. תודה מראש, אלי.
אני לא נוהג לבקש עזרה,זה גם מה שאמרה לי ידידה מאד קרובה שלי, האדם שמכיר אותי אולי אפילו יותר טוב ממשפחתי. לפני שלוש שנים השתניתי באופן קיצוני. מנער שידע להיות רציני הפחתי להיות לפשוט ליצן, מלבד זאת נהייתי פחות רגיש, מצד אחד זה היה טוב, לא נעלבתי מירידות ומניסיונות של פגיעה באגו שלי, אבל מצד שני הפכתי גם לאדיש וחסר רחמים, אדם שהיה עושה לי משהו קטן מאד שהפריע לי, היה סובל הרבה, תמיד הייתי נקמן אבל נהייתי ממש חסר רחמים. הצוותי בפניי מטרה שהיה סיכוי קטן לממשה וכל מי שהפריע לי פשוט הייתי מרביץ לו פסיכולוגית כך שלא היה מתקרב אליי ולא היה מעז להפריע לי שוב, הייתי מסוגל לפגוע בנקודות טורפה של אנשים בלי להרגיש רגשות אשם. הייתי מתנתק מכולם. זה הגיע למצב שנשארתי רק עם כמה חברים, חבר אחד מאד טוב ועוד כמה ידידים. שאר האנשים שהיו בחברתי פשוט פחדו ממני (מזה שאשפיל אותם), או פשוט נזהרו מלהיות נגדי. לפני שנתיים רבתי עם הידידה שלי בפעם הראשונה. השלמנו כעבור כמה זמן, אבל היא אמרה לי דברים שאז החשבתי כשטויות במיץ. היא אמרה לי שכל החברים האמיתיים שלי, שאיבדתי את כולם, או שלפחות אני בדרך. אז גם נהייתי לאדם באמת מוזר, התחלתי לעשות מה שנקרא בשפת העם הפשוטה "קסם שחור", זה דיי פעל, אבל מה שמוזר זה שהייתי משתמש בכל דבר נתון כדי להשיג את מטרתי, הייתי מסוגל להרוג בשביל שטות אם זה היה מגיע לזה, לא ריחמתי אפילו על קרוביי. באותה שנה היה לי גם משבר כתיבה, לא יכולתי לכתוב שום חרוז, שלא לדבר על שיר או סיפור, הלכתי לאיבוד. באותה השנה בבי"ס הייתי 10 בהתנהגות, אבל מחוץ לבי"ס הייתי פורק את הכל. השנה כמעט התקבלתי לאקסטרני, החלום שלי, רק לא הייתה שם אפשרות לביולוגיה, אז וויתרתי. בבי"ס לא יכולתי להסתדר עם כל החסרונות שיש בו, התחללתי להבריז, לא לגשת למבחנים. הפנו אותי לפסיכולוגית שאבחנה אצלי דיסלקציה קלה ביותר וקשיי ריכוז. לא עזר ממש. מיום ליום ההרגשה של האי נוחות בבית הספר הרגה אותי. בבית הייתי ילד טוב ושקט וכל היחסים שלי עם ההורים השתפרו, אפילו נהיו לי ידידים קרובים חדשים, מהחבר`ה הנחמדים, אנשים התחילו להעריך אותי. לפני כשלוש חודשים גיליתי שחברי הטוב ביותר בגד באמוני, ולא פעם אחת, זה לא קשור לאהבה ולדברים הרגילים בין הנוער, זה היה עניין של אמון בין חברים. הוא שיקר לי ועשה ממני מטומטם. עדיין לא זרקתי אותו אבל פשוט לא יכולתי להיות לידו, אבל הייתי חייב להעמיד פנים שהכל כרגיל, יש לי עדיין כמה דברים חשובים לעשות איתו, ליתר דיוק עם אח שלו, אני רוצה ללמוד עוד טכניקות מסויימות בביו-אנרגטיקה ואח שלו יודע הרבה בזה. לפני חודשיים התפרצתי בבית הספר, זה היה באותו היום שהחלטתי ללמוד ולהגיע לעתודה. פיתפטתי, כמו כל הכיתה והמורה הוציעה אותי החוצה, התעצבנתי עד כדי כך שהרגנתי שתקרה תעונה במעבדה לכימיה, מה שלא קרה למזלי. אבל שלחו אותי לפסיכולוגית. הידידה הכי קרובה שלי התחילה לדבר איתי בעניין ברצינות, גיליתי שהיא צדקה כל השנים והתחלתי להעריץ אותה כבן אדם, התחלתי לדבר איתה כל יום כדי שזה יחזק אותי ואני אצליח להתחיל לחיות כאדם אחר. התחלתי ללמוד, חודשיים שאני מגיע לכל השיעורים מוכן ועושה את המבחנים, ומצליח לי דיי טוב, בהשוואה למה שהיה קודם. אבל קשה לי, אני לא יכול להיות רציני ורגוע, זה הורג אותי מבפנים, יש לי הרבה בעיות ואני פשוט שומר הכל בפנים ורק היא האדם שיודע על הכל (או כמעט הכל), רק היא מבינה אותי במאת האחוזים אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להאיק עלייה. אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ בכל רגע. מבחוץ אני נראה האדם הכי מאושר בעולם, ואני מנסה להראות את זה לכולם, במיוחד לעצמי, אבל זה הורג אותי, כל הדברים שאמורים לעזור, לא עוזרים לי. אני פשוט מרגיש שזה יפרוץ החוצה, ואני לא רוצה לפגוע באיש. תודה מראש, אלי.